*הסיפור אמיתי. השמות שונו.

ישראל פרנקל נאנח והסתובב מעט על מיטת בית החולים. הכאבים לא הניחו לו. אבל לא זה מה שהפריע לו לישון. הוא הצטער משום שידע שבראש השנה הזה לא יוכל לשמש כחזן בבית הכנסת השכונתי כפי שנהג מזה שנים ארוכות.

***

ישראל פרנקל לא היה חזן מקצועי, הוא צחק כשקראו לו כך. בשאר ימות השנה עבד כגזבר בחברה מסחרית קטנה. רק בראש השנה קבל על עצמו את התפקיד. לישראל היה קול ערב ולב רחב. הוא אהב אנשים ורצה לעזור לאלו שפנו אליו.

עניים שפנו אל ישראל, קבלו ממנו כסף ביד נדיבה לכן חזרו אליו שוב ושוב. ישראל מעולם לא סרב לאיש נצרך.

כשלא היה לישראל מה לתת, ביקש שיחזרו למחרת. המבקשים היו רגילים בדחיה של לך ושוב ולא תלו בהבטחתו תקוות גדולות. אולם ישראל היה נאמן להבטחתו:

אך יצא העני מביתו של ישראל, ובעל הבית יצא אחריו והלך למכיריו, לאסוף עבור המבקש, מבלי שהעני ידע את גודל הטרחה. למחרת, כשחזר העני, התבשר בפנים צוהלות שהכספים הגיעו.

כשבקשו ממנו בשכונה שלו לפני ארבעים שנה למלא את מקום החזן שחלה, הסכים בלי היסוס. ישראל מילא את מקום החזן כל כך בהצלחה, שבשנים הבאות לא רצו אנשי השכונה שלו לשמוע בכלל על חזן "מיובא".

"יש לנו חזן משלנו." הם אמרו, וגם צדקו. ישראל מילא את הציפיות.

***

כעת הסתובב ישראל במיטתו בחוסר מנוחה.

מה יעשו אנשי השכונה שלו? מי יחליף אותו בבית הכנסת?

לפני זמן מה חלה ישראל במחלה קשה ונזקק לניתוח. הוא קיווה שהניתוח יעזור לו להחלים כדי שלפחות לקראת ראש השנה יחזור הביתה. אך מצבו של ישראל הסתבך ומחלתו גברה.

במקום שיחזור לביתו, נאלץ להשאר בבית החולים שוכב במיטה ומתיסר. עוד מעט יחול ראש השנה ומה יהא על תפקידו בבית הכנסת, הרי מחכים לו שם?…

כזה הוא ישראל. כל עוד עמד על רגליו תמיד חשב על אחרים. וגם בשכבו במיטת בית החולים, המשיך לחשוב עליהם.

***

הגיע ראש השנה וישראל עדיין בבית החולים. אחת האחיות כבר שאלה אותו אם הוא רוצה עוד זריקה להקלת הכאבים, אך לא הכאבים מטרידים את ישראל. הוא רוצה כל כך להיות עכשיו בבית הכנסת "שלו" עם אנשי השכונה "שלו" שבחרו בו להיות חזן.

ישראל עצם מעט את עיניו. עוד מעט מתחילים בבית הכנסת את הפיוטים. אם אינו יכול להיות בבית הכנסת במציאות, לפחות יסגור את עיניו וילווה אותם במחשבתו. הנה עכשיו דופק שמעון הגבאי לאות "שקט" עוד מעט יהיה תורו לשאת את קולו בתפילה. ישראל נסחף אחר הרהוריו ולא הרגיש כי הרים את קולו בשיר.

קול נאה היה לישראל פרנקל,. כשהיה בריא, נישא קולו הערב מקצה בית הכנסת אל קצהו. מתגלגל ומסתלסל, מתעמק פנימה אל תוך נפשו ומעלה ניחוח מעין עולם הבא. לא לחינם אהבו אנשי השכונה לשמוע את את ניגוניו של ישראל .

שכב ישראל פרנקל במיטת חוליו, הרים את קולו מעל ליסוריו ושר. צהלתו על פניו כאילו אין יסורים בעולם וכל כולו נכנס לתוך הנגון. שר ישראל פרנקל ומשך בקולו . . .

אלא שהגוף דרש את שלו. המחלה מיעטה את כוחותיו של ישראל פרנקל. ניסה להמשיך הלאה, כמימים ימימה, ולא הצליח. הניגון נגמר, וישראל פרנקל צנח מתוך עולם הנגינה חזרה לבית החולים ואל מחלקת החולים הסופניים.

לבו של ישראל פרנקל הזדקף. הנה, למרות מחלתו הוא יכול עדין לעזור, ממש פה, בתוך המחלקה.

שקט שרר במחלקה וריח כבד של תרופות נישא באויר וחנק כל נסיון התעלות. הכלים היו שבורים.

…אלא שבאותו רגע, נשמע מצדה השני של המחלקה קולה הקורא של אשה, אם לשלושה ילדים רכים, בשלבים האחרונים של מחלתה: "המשך בבקשה. הניגון הזה עוזר לי לשאת את היסורים שלי. נותן לי כוח. המשך."

לבו של ישראל פרנקל הזדקף. הנה, למרות מחלתו הוא יכול עדין לעזור, ממש פה, בתוך המחלקה. בלי כוחות גופניים, הרים ישראל פרנקל את קולו בניגון. אותו אחד שסיים זה עתה. אלא שבמקום לשיר אותו פעם אחת כמקודם, חזר עליו שוב ושוב. ומפעם לפעם התגבר קולו כמעין המתגבר. ישראל פרנקל, כביכול ,לא שר מתוך גרונו הוא. השכינה ששרתה למראשותיו של ישראל החולה תמכה במיתרי הקול החלשים ובגוף המיוסר. גבוה מעל גבוה התנשא לו הניגון ופרח באויר העולם.

באותה שעה היתה דממה במחלקה. ישראל פרנקל בקול החסד שלו הרים את כל החולים שם למעלה ועמו התנשאה למעלה מתנה חדשה: אהבת הזולת.

אם היו קטרוגים על עם ישראל באותו יום, הם בוודאי התנפצו על צלילי הניגון הזה.