כיממה לפני ליל הסדר, הפריע לאמי שאין 'מספיק' אורחים לחג. כדי שלא יווצר רושם מוטעה, ועל מנת לסבר את האוזן, מנינו כ-15 נפשות, לפני שזה היה 'לא מספיק'...

מחשבה נוספת בכיוון, והיא נזכרה בבת דודה רחוקה של אחת הסבתות. אישה ערירית, שמעולם לא נישאה, נכת פוליו מגיל צעיר. אישה אינטליגנטית מאד, השוהה בבית אבות.

ביקור קצר בערב חג והזמנה לליל הסדר, עם הבטחה שנבוא לקחת ולהחזיר – וזכינו באורחת יקרה מאד.

מיד בכניסת החג, ניגשנו לבית האבות. היא ישבה שם בכניסה, מוכנה ומזומנה, לבושה ומטופחת, ממתינה בקוצר רוח. "חג שמח ", וכבר, הובלנו את כסא הגלגלים במעלה הרחוב. הדרך, שהינה קצרה, היתה מלאה בתודותיה, ברכותיה והתנצלויות על הטרחה הרבה שנגרמת לנו...

ליל הסדר עצמו, היה מרומם, מדהים ומרגש בעת ובעונה אחת. האורחת החשובה והיקרה שלנו, לא נלאתה ולא התעייפה. הכל מצא חן, הכל היה טוב ומעולה. והרגשנו לא בנוח: מה כבר עשינו, שזכינו בתודות רבות כל כך?!...

משהתארך הזמן, היא ביקשה והתנצלה, שאם לא קשה, נחזיר אותה. היא לא רוצה להכביד וליפול למעמסה ולטורח על האחיות בבית האבות בשעה מאוחרת.

התארגנו מיד, ויצאנו. כשהגענו לרחוב, היא ביקשה שנמתין לרגע. רק לדקה אחת. היא רוצה לראות את הירח. הנה הירח. מדוע הוא חשוב כרגע? – שאלנו, הוא לא חשוב כרגע, היא השיבה, הוא חשוב תמיד. שלוש שנים, שלא ראיתי אותו... אחח... יפה מתמיד. ירח מלא של ליל הסדר...

הזדעזענו.

שלוש שנים, אישה לא ראתה ירח, וזה לא סיפור מספר אגדות כלשהו. זה כאן. אצלנו. בתוכנו. וכל כך למה??? כי לא היינו מספיק רגישים? כי עבורנו הזמן אץ-טס, בעוד לה, הוא זוחל באיטיות דקה ועוד דקה, יום ועוד יום?

בשבת, ארחנו אותה שוב, וביקשנו:

סליחה. מחילה! על שלא שמנו לב, על שלא התייחסנו והיינו אדישים.

אנחנו מבטיחים, דודה. זה לא יקרה שוב.

מבטיחים.