אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי – מגיל שלוש בערך – הוא של אבי משכיב אותי לישון. הוא נהג ללטף את גבי ולשיר לי שירי ערש. אחרי שהוא סיים לשיר, היה לנו טקס קבוע, בו הוא היה שואל אותי, "מי אוהב אותך?" ואני הייתי עונה, "אהה... שכחתי!". ואז הוא היה עובר על רשימת האנשים שאוהבים אותי: "אני אוהב אותך. אימא אוהבת אותך ואחותך אוהבת אותך. סבא וסבתא אוהבים אותך..." ואני הייתי צוחקת באושר.

לאחר מכן, הוא היה מחבק אותי עוד פעם אחת ולוחש באוזניי, "את יודעת, אימא ואני תמיד, תמיד נאהב אותך".

במשך שנים, זה היה הטקס הקבוע שלנו לפני השינה. כמובן שאבא שינה אותו ככל שהתבגרתי. כשגדלתי, רק לעתים רחוקות הוא היה שר לי שיר ערש ובסופו של דבר, פסקו גם השאלות הרטוריות.

אולם, דבר אחד הוא מעולם לא הפסיק לעשות. הוא תמיד המשיך להזכיר לי שהוא ואימא שלי תמיד יאהבו אותי.

זיכרון נוסף שיש לי, הוא הזיכרון של הוריי הנכנסים לחדרי לאחר שהתנהגתי לא יפה לאחותי הקטנה. ידעתי שאני בצרות צרורות. עדיין משכתי באפי, כיוון שהייתי נבוכה מכך שהוריי כעסו עליי ובכיתי מאוד.

"לא משנה מה תעשי, תמיד נאהב אותך!"

הוריי התיישבו על מיטתי. אימא ליטפה את שערי ואמרה "מה שעשית לא היה בסדר. את יודעת שזה לא בסדר לקחת את הצעצועים של אחותך. אבל עכשיו זה נגמר. אני אוהבת אותך מאוד ואבא אוהב אותך מאוד. ולא משנה מה תעשי, תמיד נאהב אותך. אז בבקשה, מספיק לבכות ובואי, נאכל ארוחת ערב".

לא משנה מה עוללתי, לא משנה כמה הם כעסו עליי, הם תמיד אמרו לי שהם לעולם לא יפסיקו לאהוב אותי, ויהי מה. כשעשיתי טעות, תמיד יכולתי לבוא ולספר להם. הם אמרו שאני יכולה לבטוח בהם, כיוון שלא משנה מה אספר להם, הם תמיד יאהבו אותי. והם אמרו לי זאת לפחות פעם ביום.

אהבה ללא תנאים זו הייתה הבסיס ליחסיי עם הוריי. היא יצרה בינינו קשר בריא, בו לא רציתי לאכזב אותם. אהבתם עזרה לי להתגבר ולא לבחור בחירות מוטעות, בייחוד כשנתקלתי במכשולים הרגילים העומדים בפני כל בן עשרה.

הכבוד והאמון שהוריי רחשו כלפי הפכו ליתרונות רבי ערך.

כשנכנסתי לבית הספר התיכון ונתקלתי במבחנים ובשאר התלאות הכרוכות בגיל ההתבגרות, הכבוד והאמון שהוריי רחשו כלפי הפכו ליתרונות רבי ערך. לכל מקום לקחתי עמי את המסר רב העוצמה של הוריי: "אנחנו אוהבים אותך. אנחנו בוטחים בך. את תעשי טעויות, אבל זה לא ישפיע על אהבתנו כלפייך, כיוון שלעולם לא נפסיק לאהוב אותך".

 

אני זוכרת שבגיל 12, כשהייתי במסיבת פיג'מות ביום ההולדת של חברה, עמד בפניי אתגר משמעותי. הסרט "אישה יפה" עם ג'וליה רוברטס יצא אז בווידאו. מספר חודשים קודם לכן, הוריי ואני ניהלנו מאבקים על הסרט, כיוון שכל חברותיי הורשו לראות אותו בבתי הקולנוע, אך אני לא. במשך שבועות הרגשתי אומללה כשכל חברותיי הלכו לראות את הסרט. לטענת הוריי, הסרט היה מוגבל לצפייה לילדים מעל גיל 13 ואני עדיין לא הייתי בת 13. לא הורשיתי לראות את הסרט והיה זה סוף פסוק.

באותה מסיבה, כשחברתי הכניסה את הקלטת לווידאו, התנהל בתוכי מאבק איתנים. ידעתי שלא אהיה מסוגלת ללכת הביתה בבוקר המחרת, לאחר שראיתי את הסרט. לכן, אזרתי את כל האומץ שהיה לי, אמרתי שיש לי כאב בטן והתקשרתי להוריי, שיבואו לקחת אותי.

אבי ענה לטלפון וסיפרתי לו מה העניין. הוא אמר, "אימא ואני מעדיפים שלא תראי את הסרט ואם זה בסדר מצדך, אז עדיף שתבואי הביתה. אבל אם זה יהיה ממש מביך עבורך ללכת, את יכולה להישאר." אבי בא לקחת אותי והיה לנו ערב מיוחד. נשארנו ערים עד מאוחר, אכלנו גלידה וראינו סרט אחר בווידאו.

זה לא שהייתי "ילדה טובה ירושלים". פשוט אהבתי, ואני עדיין אוהבת את הוריי ולא רציתי לעשות שום דבר שיפגע בקשר בינינו. למרות שבגיל 12 לא יכולתי להבין למה הם עשו כזה סיפור גדול מלראות את "אישה יפה", הרגשתי בלבי שהוריי יודעים משהו שאני פשוט לא מבינה, ובטחתי בהם.

בתור אדם מבוגר, הדילמות העומדות בפניי מסובכות הרבה יותר מאשר השאלה אם לצפות או לא לצפות בסרטה החדש של ג'וליה רוברטס.

בתור אדם מבוגר, הדילמות העומדות בפניי מסובכות הרבה יותר מאשר השאלה אם לצפות או לא לצפות בסרטה החדש של ג'וליה רוברטס. ככל שאני חושבת יותר על החיים שהייתי רוצה לחיות, כך אני חושבת יותר על החשיבות של בניית מערכת יחסים עם אלוקים. וככל שאני מבינה יותר את יחסיי עם אלוקים, כך אני מבינה יותר ויותר כיצד הם מקבילים ליחסיי עם הוריי.

חכמינו ז"ל מלמדים אותנו שעשרת הדיברות מחולקות לשתי קטגוריות: חמש הדיברות הראשונות כוללות מצוות שבין אדם למקום וחמש הדיברות האחרונות כוללות מצוות שבין אדם לחברו. אם כך, מדוע המצווה החמישית, "כבד את אביך ואת אמך", נמצאת בקטגוריה הראשונה, של מצוות שבין אדם למקום?

כיוון שללא קשר חזק והערכה עמוקה להוריכם, יהיה לכם קשה לבנות מערכת יחסים עם אלוקים. ההורים הם הביטוי הראשון של אלוקים בעיני ילדיהם. אחרי הכל, ההורים נמצאים שם מהרגע שהילדים מגיחים לאוויר העולם ותפקידם לספק לילדיהם את כל צורכיהם.

אם אוכל להבין עד כמה הוריי אוהבים אותי – והם רק בני אדם, בני תמותה – כך ארצה יותר להבין עד כמה ההורה של כולנו, הקב"ה, אוהב אותי.

כפי שהוריי תמכו בי בשעה שלא יכולתי לתמוך בעצמי, הקב"ה תומך בכולנו.

כפי שהוריי תמכו בי בשעה שלא יכולתי לתמוך בעצמי, הקב"ה תומך בכולנו. כשאני מעריכה את האהבה הבלתי מותנית והנתינה השופעת שהוריי העניקו לי, קל לי הרבה יותר להבין את דרך פעולתו של הקב"ה בעולמנו. כמו הורה, הוא נותן ונותן ללא הרף, יוצר קשר חזק ועמוק יותר עם כל ילדיו. הוא רוצה את הטוב ביותר עבורי; הוא תומך בי; הוא אוהב אותי ללא תנאי ועד בלי די.

בדיוק כמו ההורים שלי.