אורי ורחלי הם זוג יאפי תל אביבי מושלם. היא- ראש צוות תוכנה באחת מחברות ההייטק המובילות בארץ. הוא- רו"ח בכיר באחד המשרדים הגדולים ברמת גן. שניהם יפים, חכמים, מוכשרים מאד, גרים במגדל הנכון בצפון תל-אביב- בקיצור אם אפשר להגדיר מישהו כזוג מושלם הרי זה הם.

שניהם נולדו עם כפית של זהב בפה, מעולם לא נחסך מהם דבר, והם מצידם תמיד עשו נחת להוריהם. רחלי בלימודים ובתנועת הנוער כמדריכה מוערכת מאד, ואורי כחייל בממר"ם שסיים את שירותו הצבאי בהצטיינות יתרה. על הדשא ב"בר אילן" משיחת חולין קלילה התפתחה היכרות ארוכה ומעמיקה שהובילה בסופו של דבר לחתונה.

לאחר נישואיהם הם הלכו בדיוק בדרך שציפו מהם- שניהם השקיעו את כל כולם בפיתוח קריירות מזהירות. "היו ימים שחזרתי הביתה רק כדי לישון" אומר אורי, "וגם זה לשעות ספורות". ההשקעה הניבה פירות אורי שהתחיל את דרכו כסטז'ר זוטר התקדם עד לדרגה של כמעט שותף במשרד בו עבד, ורחלי שעשתה ימים כלילות מול מסך המחשב בחברה בה עבדה מונתה לראש צוות בפרויקט ייחודי.

הכל ולא כלום...

"רק כשנתיים לאחר נישואינו כשהלחצים מצד הסבים והסבתות המיועדים החלו לגבור, החלטנו שאנו רוצים להביא ילד לעולם." מספר אורי.

"לא הקדשנו לכך מחשבה מיוחדת" ממשיכה רחלי, "אך לאחר מספר חודשים של נסיונות שכשלו, פניתי לרופא שהאשים את הלחץ המטורף בו הייתי מצויה באותה תקופה כסיבה לחוסר היכולת שלי להרות.

"כל אם שעוברת ברחוב כשהיא דוחפת עגלה, כל אישה בהריון מסביבי, הובילה אותי לפרץ של מחשבות."

"אורי לחץ עלי להוריד הילוך בעבודה, וזה היה מהלך לא פשוט. אני שכבר רכשתי לי מקום של כבוד בחברה הבטחתי לעשות כדבריו, הבטחה שבפועל לא הצלחתי לעמוד בה.

"לאחר שנה וחצי של נסיונות לא מוצלחים להכנס להריון התחילה לקנן בי כמיהה חזקה לילד משלי, מסביב היו כל החברות שלי לפני לידה, או אחרי לידה חובקות ילד משלהן. לי אמנם היה בעל מקסים, קריירה משגשגת ודירה משגעת – אך את הדבר שרציתי יותר מכל – לא יכולתי להשיג".

"היה לנו הכל" אומר אורי ,"ולא היה לנו כלום...".

בעצת רופא מומחה אליו פנו – התחילו השניים בטיפולים, והמחלקה לפוריות בבית החולים "ליס" הפכה לביתם השני.

שלב הטיפולים

"רק מי שעוברים את החוויה יוכלו להבין אותנו" אומרת רחלי. "חודשים ארוכים של בדיקות, זריקות הורמונליות וטיפול תרופתי, ושוב ושוב אנחנו מתאכזבים. מעבר לכאב הפיזי הקשה מנשוא, ישנו הכאב הנפשי עליו קשה יותר להתגבר.

"כל אם שעוברת ברחוב כשהיא דוחפת עגלה, כל אישה בהריון מסביבי, הובילה אותי לפרץ של מחשבות. כל ניסיון שנכשל מעלה שוב ושוב את רמת הכאב לגבהים שלא הכרתי. למה דווקא אני? שאלתי את עצמי שוב ושוב. הדבר שתמיד נראה בעיניי כטבעי ביותר, כזורם ביותר, הפך להיות בלתי נשיג בעבורנו. תחושת חוסר הנעימות היא קשה מנשוא, וגם המבטים של בני המשפחה והחברים, ובעיקר האיחולים חסרי הטקט בבריתות בנוסח "בקרוב אצליכם" ".

באותו יום הייתי צריכה לקבל החלטה – להמשיך לבכות ולרחם על עצמי, או להמשיך הלאה בטיפולים.

"כל טיפול משמעותו העדרות מהעבודה. לא הסכמתי שרחלי תעבור אף טיפול מבלי שאהיה לצידה" אומר אורי. "ואז מגיעות ההתנצלויות לפני הבוס, והמבטים מהקולגות שמנסים להבין אבל מתקשים להתמודד עם עומס העבודה הנוסף שהוטל עליהם כתוצאה מחסרוני. בזמנים כאלה לצערי, גיליתי מיהם חברי האמיתיים.

"המשפחה הייתה איתנו לאורך כל הדרך." ממשיך אורי "את התמיכה שקיבלנו מההורים ומהאחים משני הצדדים קשה לתאר. בזמנים קשים- התמיכה הזאת החזיקה אותנו".

רחלי מוסיפה "ומעבר לכל הייתה התמיכה שנתנו אחד לשניה. היו ימים בהם לא ידעתי מה כואב יותר, הכאב הפיזי, או הכאב הנפשי. בשלב מסוים נשברתי. ביקשתי חופשה מהעבודה לשבוע ימים. את שלושת הימים הראשונים ביליתי בבכי. שאלתי את עצמי שוב ושוב למה זה מגיע לי הרגשתי שהכוחות הנפשיים שלי אוזלים, וכך גם הכוחות הפיזים. באותו יום הייתי צריכה לקבל החלטה – להמשיך לבכות ולרחם על עצמי, או להמשיך הלאה בטיפולים. קיבלתי החלטה להמשיך בכל מחיר. את ארבעת הימים הנותרים כבר ביליתי ב"ליס".

שני מסרים

אורי ורחלי מבקשים להעביר לקוראים שני מסרים.

"הראשון," אומר אורי "לכם, שנתברכתם בפרי בטן בקלות וללא התערבות רפואית – תעריכו את האוצר שבו זכיתם ותודו על כך יום יום, קשה לי לשכוח פעם אחת שחזרנו מעוד סידרת בדיקות מייגעת בבית החולים ופגשנו בחברה של רחלי, שילדה שבועיים קודם לכן תינוקת חמודה. במשך עשר דקות היא קיטרה באוזנינו על שעות השינה שלה שהצטמצמו פלאים, על בכי בלתי פוסק של התינוקת השלווה שישנה בעגלה, על ההוצאות הרבות שהיו לה בשבועיים האחרונים ועוד ועוד.

רחלי ואני רק החלפנו ביננו מבטים כואבים. זר לא יבין זאת, כמיהה בלתי ניתנת למימוש היא דבר נורא ."

"המסר השני שאנו רוצים להעביר" מוסיפה רחלי "הוא לזוגות במצבנו. אף פעם אל תאבדו את האהבה בינכם, את האמונה, ואת התקווה. האהבה היא שנותנת כח להמשיך הלאה וכך גם האמונה במטרתכם".

כאן, בעיתוי מושלם נקטע הראיון על ידי בכי.

נתנאל בן החודשיים, בן בכור להוריו לאחר עשר שנות נישואים, ושמונה-עשרה טיפולי הפריה (!), אינו מודע לראיון המתרחש בסלון ביתו, הוא רק רוצה לאכול...