רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

הצמיד

י״ב באלול ה׳תש״ע י״ב באלול ה׳תש״ע 22/08/2010 | מאת גליה ברי

סיפור על אמא שלומדת שיעור חשוב על אהבה, ממתנה פשוטה שקנו לה ילדיה.

זה קרה לפני יותר מחמש-עשרה שנים, כך שהפרטים הפכו קצת מעורפלים בראשי. אני לא זוכרת אם היה זה יום-הולדתי, או אם זה קרה משום שהייתי חולה והם רצו לעודד את רוחי. הילדים שלי - הבכור לא היה אז בן יותר מ- 6 או 7 שנים – החליטו לקנות לי מתנה. הם צעדו יחד לחנות המתנות, עברו הלוך ושוב על פני כל המדפים, וחיפשו משהו שיתאים לתקציב חמשת השקלים שהיה להם.

לבסוף, ליד הקופה, הם גילו צמיד. "זה בשביל אמא שלנו", הם אמרו למוכרת, ולקחו אותו הביתה בהתרגשות.

ניסיתי להיראות שמחה, אך אני מודה: הייתי נבוכה.

"קנינו לך מתנה", הם אמרו בביישנות, כשנתנו לי את הצמיד. הצמיד היה מורכב מחרוזים בצורת לבבות, בצבעי הקשת, שהושחלו על חוט גומי. ללא כל ספק, מדובר היה בצמיד המתאים בגודלו לילדה קטנה, מסוג הצ'ופרים שקונים למסיבות-כיתה. ניסיתי להיראות שמחה, אך אני מודה: הייתי נבוכה. ענדתי את הצמיד, הודיתי להם, אך בסתר לבי תהיתי כיצד אצא החוצה עם צמיד פלסטיק ילדותי על ידי, מבלי להיראות לגמרי מגוחכת.

במשך הימים הבאים הקפדתי לענוד את הצמיד כל זמן שהייתי בבית. כאשר יצאתי מן הבית, דאגתי שהילדים יראו את הצמיד על ידי, אך ברגע שנסגרה הדלת, הייתי מגניבה את הצמיד לתוך הארנק שלי. זכרתי לענוד אותו מחדש ממש לפני כניסתי בחזרה הביתה, עד שיום אחד, הצמיד כנראה נפל לי בטעות מהארנק, וכך הלך לו לאיבוד.

החלטתי שלא לומר דבר, מתוך תקוה שהילדים לא יבחינו בחסרונו של הצמיד. נדמה היה לי שבתי העיפה מבט לפרק-כף-היד שלי והשפילה את מבטה, אך היא לא אמרה דבר. העמדתי פנים שהכל בסדר, קיוויתי שהילדים ישכחו את כל הסיפור.

"את לא אהבת את הצמיד שקנינו לך, נכון אמא?"

חלפו להן כמה שנים. יום אחד שוחחנו על ימי הולדת, ועלה נושא המתנות. "את לא אהבת את הצמיד שקנינו לך, נכון אמא?", שאל אחד הילדים, והמשיך: "אני יודע, כי אף פעם לא ענדת אותו מחוץ לבית".

מעולם לא התביישתי כל כך. דאגותיי לחיצוניות שלי וחששותיי שמא איראה טיפשית, גברו על זרם האהבה שהגיע מהילדים שלי. ובכל זאת, לא הייתי טיפוס של חשיפת רגשות, וניסיתי לכסות על החולשה שלי, בצורה מעוררת רחמים: "לא, ברור שאהבתי את הצמיד שלכם. כל כך התרגשתי מרצונכם לקנות לי אותו. אני נורא מצטערת שהוא אבד לי", אמרתי, וכך סיימתי את הדיון. אך הם ידעו; הם זכרו; ילדים הם ישרים מדי מכדי שיהיה אפשר לעבוד עליהם.

לאחר מספר שנים פרצו לביתנו גנבים. כל תכשיט שהיה ברשותי נלקח, גם תכשיטים בעלי ערך רגשי וכספי שירשתי מסבתי המנוחה; לעולם לא ניתן יהיה למלא את מקומם. הייתי מדוכאת מאובדנו של הקשר המוחשי האחרון שהיה לי עם סבתא שלי, ושקעתי בדכאון למשך ימים רבים. חיפשתי בנשמתי, ניסיתי להבין מדוע נלקח ממני באכזריות שכזו דבר שהיה כל כך יקר ללבי.

ואז נזכרתי במתנה שקיבלתי מילדיי לפני כל כך הרבה שנים.

תחושת הריקנות שהרגשתי על פרק-כף-היד שלי, שררה גם בלבי

פתאום השתוקקתי לצמיד שלי. לא לצמיד הזהב המקסים, שעשוי היה בעבודת יד עם העגילים התואמים, שהיה של סבתא, אלא לצמיד הפלסטיק, עם חרוזי הלבבות בצבעי הקשת, שקיבלתי אז מילדיי, והיה סמל מוחשי ואמיתי לאהבתם. תחושת הריקנות שהרגשתי על פרק-כף-היד שלי, שררה גם בלבי. הילדים שלי נתנו לי מתנה יקרה. הנרקיסיזם שלי, חוסר השמחה שלי, חוסר ההערכה שלי, וחוסר החיבה שלי פגעו בהם בצורה קשה ביותר.

אני לא יודעת מה גרם לי להיזכר בכך שוב, אחרי שכל כך הרבה שנים ניסיתי להדחיק את הבושה שלי אל מחוץ למודעות. עכשיו, הילדים שלי כבר מבוגרים עם ילדים משלהם. אך כך מצאתי את עצמי עומדת בתפילות ראש השנה, והדמעות פשוט לא הפסיקו לזלוג.

למרות שהאירוע כבר עבר מזמן, אני מבקשת לומר לילדים שלי: "סליחה. אני אוהבת אתכם. ובאיחור של חמש-עשרה שנים - תודה רבה".

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן