היא מגיעה לפתח ביתנו לארוחת הבוקר, לארוחת הערב, או סתם "לחטוף משהו" בזמן הצהריים. בלילות סוערים היא ישנה אצלינו בחדר המשחקים. היא מנסה למכור נעליים ובגדים, בעוד היא מחכה שבמאי הוליוודי ירכוש את התסריטים שלה. היא שרה לילדים שלי, ומזהירה אותם מפני המפלצות המסתובבות בשכונה שלנו. קוראים לה שיינדל. היא סכיזופרנית וחסרת בית – ויהודיה יקרה.

לא אוכל לומר שאני תמיד שמחה לשמוע את דפיקתה על הדלת – נאלצנו פעם לומר לה שמאוחר מדי לצלצל בפעמון בחצות הלילה! לפעמים אני כועסת, כשהיא טוענת שמיץ התפוזים שלנו אינו מספיק טרי עבורה. אך אני אסירת תודה כלפיה על שפתחה את לבם של כל בני משפחתי.

איננו מסוגלים לרפא את הסכיזופרניה, אך ביכולתינו לתת לה להרגיש נאהבת.

איננו מסוגלים לרפא את הסכיזופרניה, אך ביכולתינו לתת לה להרגיש נאהבת. היא יודעת בדיוק לאילו משפחות לגשת בשביל לבקש אוכל או מקלחת, לפעמים היא מתקשרת מראש "להזמין" את החדר האחורי שלנו. שיינדל הינה עדות חיה לכוחה של קהילה. אינני חושבת שהיו הרבה בתי חולים פסיכיאטריים בפולין שלפני המלחמה, אך אני מאמינה שכל עיירה יהודית לקחה על עצמה את האחריות להאכיל, להלביש ולהגן על חולי הנפש שבתוכה.

שיינדל לא רוצה להסתכן בתופעות לוואי פיזיות או בשיתוק רגשי, שעלולים להופיע כתוצאה מהטיפולים התרופתיים שניתנים לסכיזופרנים. היא בורחת ולא חוזרת למשך חודשים רבים, אם אנו רק מזכירים את המילה המתחילה באות "ד" – דוקטור. היא מעדיפה לשהות ברחוב – שם היא צוחקת ורוקדת.

והיא אכן צוחקת. בדרך כלל על עצמה. אם תעורר בעדינות את תשומת לבה לסיפוריה המוזרים, היא תצליח לראות את ההומור שבהם. לפעמים גם המגע עם המציאות מסייע להשיב אותה אליה.

בליל שבת, כשהשעה היתה מאוחרת, שיינדל דפקה על דלתנו. לא היה לנו מקום לארח אותה בבית. כעבור מספר דקות שמענו את דלת המכונית שלנו נטרקת. בעלי ואני הבטנו זה בזו. "אני מניח שהיא החליטה לישון באוטו. תעזבו אותה".

לאחר זמן מה, היא יצאה לרגע מהרכב והכלב של השכנים התחיל לנבוח. הם צלצלו למשטרה, ושוב הופרעה שנתינו. השוטרים גררו את שיינדל האומללה מתוך המכונית, ועמדו בפתח ביתינו.

"האם נתתם רשות לאישה הזו לישון ברכב שלכם?", שאלו השוטרים.

בעלי, שלא רצה לסבך אותה, ענה בחיוב. "אז תנו לה שמיכה. קר בחוץ!", נזף בנו השוטר. שיינדל פרצה בצחוק מתגלגל.

פתאום הבנתי, שקודם לכן היא מעולם לא היתה ממש אמיתית עבורי.

היו גם רגעים מאד נוגעים ללב. שיינדל נשרטה ממסמר חלוד, וחששה שהמסמר חדר לתוך עורה. הכנסתי אותה לחדר פרטי בבית, ובדקתי אותה. היא היתה בסדר, תודה לא-ל. אך אני, לעומתה, לא הייתי לגמרי בסדר. פתאום הבנתי, שקודם לכן היא מעולם לא היתה ממש אמיתית עבורי. היא היתה תופעה מעניינת, כמו הדרך בה חלק מאורחינו מביטים בנו בטקסי השבת שלנו, אך היא לא היתה לגמרי בן-אדם שלם עבורי. עד אותו הרגע בו ראיתי את הפחד הנורא בעיניה, וחשתי את ההקלה העצומה שהרגישה. עד אותו הרגע בו ראיתי את השטחיות של עצמי.

היא עדיין מסוגלת לתסכל אותי לפעמים, כאשר למשל היא מזמינה אצלי ארוחת צהריים עם תפריט מאד ספציפי. לא תמיד יש לי סבלנות להאזין לסיפוריה – יש לה מידע ממקור ראשון על פעולות חשודות של "שירותים חשאיים" בשכונה שלנו. אך אני תמיד אסירת תודה כלפיה, על שהיא מלמדת אותי ואת ילדי לאהוב מכל הלב את אחינו היהודים.

המסורת מספרת שאליהו הנביא מתחפש ועובר מדלת לדלת, עוזר לנו לטהר את תכונותינו ומעניק לנו הזדמנויות לתת מהלב. כאשר עזרתי לשיינדל לראשונה, הרהרתי לעצמי: "אולי היא באמת אליהו הנביא? לא כדאי לי לדחות אותה מעלי". כעת אני מסייעת לה משום שאכפת לי ממנה כאדם. משום שהיא נזקקת לעזרה. משום שהילדים שלי אוהבים אותה. משום שאני יודעת שהתברכתי בהזדמנות שנפלה לידי.