1. בשנייה זו ממש אתם מפעילים צנזורה. וגם בשנייה הזו, שאחריה. ואם המשכתם לקרוא, המשכתם לצנזר. כל בחירה שלנו הרי מצנזרת מחיינו אינספור בחירות אחרות. כל החלטה ללכת על משהו, לעשות דבר ספציפי, לדבר עם מישהו מסוים – היא בו בזמן החלטה שלא להשקיע באינספור דברים אחרים. לצנזר אותם מחיינו.

המחשבה הזו היכתה בי בגלל הפולמוס סביב ספרה של דורית רביניאן. המרכיבים של האלק-סערות האלה הרי כבר ידועים מראש: פרסום כלשהו בעיתון 'הארץ' שקשור ביהודים וערבים ו/או בדתיים ובחילוניים, זעם ליברלי קדוש כלפי החלטה שלטונית סבירה, כמה מאמרי תגובה שקוראים לרדת מהארץ כי קץ המדינה היהודית-דמוקרטית הגיע, ראיון חזק של בנט בערוץ 2, ואז זה נרגע קצת, עד לסערה הבאה (הנה כמה אופציות לגל הבא: "גננת בתל אביב מתעקשת שבנים יהיו 'אבא של שבת' ובנות יהיו 'אימא של שבת', לאן הגענו?", "מחדל: בשיחה לפני מבצע קרא מפקד בצה"ל לחייליו להילחם ולנצח את האויב" ואולי גם "שערורייה גזענית: בחנות ירקות בצפון תל אביב סירבו לקבל השבוע לעבודה את אחמד, שישב בכלא 5 שנים על דקירת חייל").

ובכל זאת, כשהקשבתי בחצי אוזן לפולמוס הצפוי מראש סביב רביניאן, התחדש לי משהו. מי שהאשים את משרד החינוך בצנזורה בעצם גם צדק. נכון, לא ניתנה הוראה לשרוף ספרים, להשמיד, להרוג ולאבד, כפי שאפשר היה להתרשם מעוצמת המחאה. אבל כן הוחלט שבוחרים במשהו אחר, וטוב שכך. הרי זכותו וחובתו של המשרד לבחור רשימת קריאה כלשהי. זו לא פעולה טכנית אלא הכרעה ערכית. ובעצם, כאמור, כל חיינו הם מלאכת צנזור אחת גדולה. כל בחירה שלנו – מבן הזוג ועד הדיסק ברכב – מצנזרת אלפי אופציות אחרות.

2. אבל יש מי שמאיים לצנזר את כל חיינו. להשתלט עליהם לגמרי: הטלפון הסלולרי. הגעתי למסקנה העגומה הזו לאחרונה בשבת שבה היינו במלון שבו התארחו גם אנשים שאינם שומרי שבת עדיין. הסתכלתי עליהם מהצד ברחמים עצומים: הגב כפוף, העיניים תקועות במסך, האצבע מרפרפת בהתלהבות על הצג, והילדים מתחננים מסביב לקצת תשומת לב. "מסכנים", חשבתי לעצמי והנדתי להם בראשי בחמלה, בדרך אל הבר למלא עוד צלחת. אבל אחרי שנייה נבהלתי. רגע, כך גם אני נראה? לא בשבת חלילה, אבל בששת ימי המעשה?  אם חושבים על זה, הסלולרי מחבר אותנו לכל העולם, אבל בעצם מנתק אותנו ממנו. אנחנו לא נמצאים עד הסוף באף חוויה אנושית. אנחנו תמיד גם פה וגם שם, ובעצם לא בשום מקום באמת. אל תבינו אותי לא נכון. אני לא רוחניקי ולא אלטרנטיבי ולא רוצה לחיות בגבעה מבודדת עם רסטות ובטח לא הולך לכתוב את הספר "הנזיר שזרק את האייפון שלו לאסלה". זה בסדר, הצילום הסלולרי במדור לא הולך להיעלם. אבל אני כן מנסה, בימים האחרונים, לבצע סוג של תכנית התנתקות (או אולי צריך לומר גירוש, גם בהקשר הזה). אני מנסה לווסת את השימוש במכשיר הזה, ולראות מתי אני זקוק לו, ומתי אפשר – תחזיקו חזק – להשאיר אותו בצד במצב "השתק".

התחלתי רק לפני כמה ימים, ולא תמיד זה הולך, אבל כשזה מצליח – אתה מרגיש סופרמן. אתה מרגיש אדם יותר טוב, ובטח שאבא יותר טוב. אתה מבין עד כמה השעבוד הוא טוטאלי, עד כמה הסלולרי נלחם – יום יום, שעה שעה, בלי גוזמה – בחופש שלך, ועד כמה אסור לך לוותר לו.

אחרי כמה ימים שבהם הצלחתי לא רע, הניסיון האמיתי הראשון שלי היה ביום שלישי שעבר. גזר דינו של אולמרט עמד להינתן בתשע וחצי, ואני תהיתי מה גזר דינו של הסלולרי שלי. צריך להקדים ולומר: בדרך כלל אני משאיר את המכשיר ברכב כל הבוקר, בין תשע לעשר, כשאני נכנס ללמוד. כבר מזמן גיליתי שאם אני מביא אותו לחברותא – החברותא היא איתו. ובכלל, אם החברותא האמיתי שלי – שהוא אדם עסוק הרבה יותר ממני ועומד בראש ארגון גדול – מצליח להיפרד מהסלולרי לשעה, אז גם אני יכול. וכך התרגלתי, כבר כמה חודשים, שבין תשע לעשר בבוקר הנייד לא עליי. אם קורה משהו דחוף, אגב, מי שצריך לדעת יודע איפה אנחנו לומדים ויכול למצוא אותנו שם. תפסנו לנו פינה בבית כנסת של קהילת 'בני תורה' בשכונת הר נוף בירושלים. מה כבר יכול לקרות שם?...

3. אבל אז, כאמור, הגיע משפט אולמרט. מה, אמרתי לעצמי, אני לא אדע בזמן אמת האם ראש ממשלה יילך לכלא לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל? מה, אני לא אהיה בעניינים? כולם ידעו לפני? ומה שאפילו יותר הטריד אותי באותו בוקר: איך יתכן שלא אדע מיד האם איש החסד אורי לופוליאנסקי נשלח חלילה לכלא?

בסופו של דבר, אולמרט שמע את גזר דינו בתשע וארבעים מפי השופטים, ואני שמעתי אותו בעשר ודקה כשיצאתי מהחברותא. עוד לפני שפתחתי את הרדיו, פתחתי את הסלולרי. "הודו לה' כי טוב!", נפתח המסרון הראשון, ששירשר לי חבר שלי מאיזו קבוצת חדשות, "הרב אורי לופוליאנסקי לא ייכנס למאסר וירצה רק עבודות שירות!".

נו, הודו לה' כי טוב, אמרתי לעצמי. פעמיים אפילו. פעם אחת על זה שלופוליאנסקי לא בכלא ופעם שנייה על כך שגם אני קצת פחות בכלא. ואז התעדכנתי גם על כניסתו הצפויה של אולמרט למאסר. אגב, אני לא יודע מה אתכם, אבל לגביו – אין בי כבר את השמחה לאיד של פעם. את התחושה ההיא של לפני כעשור, של פרשה אחרי פרשה שצצה, ושל שחיתות שהולכת ומתגלה, עד שראש הממשלה נאלץ להתפטר. היום אני רק רואה מולי אדם עייף ומרוט מרוב הליכים משפטיים. וחוץ מזה, אני גם חושב שהעבירות האמיתיות שעשה אולמרט הן ממש לא איזו מעטפה שטלנסקי העביר לשולה, אבל זה כבר עניין לבית דין אחר.

4. ואז הגיע מוצאי שבת. השבתות האלה, כידוע, הן קצרות, והקלסרים והתיקיות של הילדים בגן – ארוכים. השבת נגמרת כל כך מהר, שאנחנו לא מספיקים לשבת איתם כמו שצריך ולשמוע על משה שרץ אחרי הגדי, והופ – הבדלה. אז במוצאי שבת החלטתי להניח את הסלולרי בצד (מה כבר יכול לקרות? מי יחפש אותי?) ולהשלים איתם את החומר ולחתום כמו שצריך לכל הגננות.

כמעט חצי שעה ישבתי ככה, וכשקמתי לשירותים, הסלולרי קרץ לי מהמדף. "הודו לה' כי טוב!", ראיתי שגיסי כתב בקבוצה המשפחתית. "בן נולד לישראל ומוריה!". וואו. כחצי שעה חלפה מאז שנולד לאחי ישראל בנו השלישי, ואני לא ידעתי. מה לעשות, הטלפון פשוט לא היה לידי. מיהרתי לבשר על כך לבני הדודים של הרך הנולד, כלומר לילדיי, ולאחל מזל טוב ולבקש תמונות ולחשבן מתי הברית, אבל ביני לביני חשבתי – האם אני מרגיש החמצה? האם אני אאוט לגמרי? האם מדובר בהפסד? נכון, לא הייתי בעניינים. פספסתי ידיעה שחשובה לי ושמרגשת אותי והתעדכנתי אחרי כולם כמה התינוק שוקל. אבל אולי אני מוכן לשלם את המחיר הזה, עבור שלוות הנפש שלי? אולי אני מוכן לדעת מדי פעם באיחור על דברים גדולים, אבל לא להיות מוצף כל הזמן ברעש אינסופי של דברים קטנים? כמה אינפורמציה מטרידה חסכתי מעצמי בחצי השעה הזאת? אתה הרי כל הזמן בוחר, כאמור. כל הזמן מצנזר. כרגע, נראה לי שאני צריך לצנזר מחיי את המיידיות, את האינטנסיביות, את הטירוף, כי אחרת, אני מרגיש שאני מצנזר את השפיות, את הילדים שלי, את החיים.

וחוץ מזה, מסתמן שמצאתי את הסגולה האולטימטיבית לזיכוי צדיקים במשפט וללידת בנים זכרים – רק תנו לי לשים את הסלולרי בצד, ותוך כמה דקות תראו ישועות גדולות.

(מתוך הטור ב"בשבע")