חמש שנים. תקופה שנראית כמו נצח.

חמש שנים חלפו מאז שהתגרשתי. הייתי נשואה ארבע וחצי שנים בסך הכל, כך שהיום אני כבר גרושה יותר זמן משהייתי נשואה.

מעולם לא חשבתי שאתגרש. התחתנתי עם גבר חלומותיי, הגבר עמו תכננתי לבלות את שארית חיי. ואז הדברים השתנו. הוא הרגיש שהוא כבר אינו יכול לחיות את החיים שתכננו לחיות ביחד. הוא לא יכול היה להתמודד עם החיים שאהבתי. הוא רצה להתחיל מחדש. נפרדנו והתגרשנו תוך שישה שבועות, לאחר תקופה סוערת של מחלוקות ועימותים.

חלפו שנתיים עד שהאבק שקע. שנתיים כדי לעכל את המציאות – בעל חלומותיי, הגבר לו נישאתי ככלה תמימה בת 20 – לא היה קיים יותר. הוא התחיל חיים חדשים, וכך עשיתי גם אני.

זיכרונותיי מאותן שנים לא נמוגו. עבדתי קשה כדי לבנות לעצמי חיים חדשים, ליצור יש מאין בחוויה חדשה זו הקרויה אמהות חד-הורית. בשנים הראשונות, פעמים רבות הייתי נרדמת מתוך בכי. פעמים אחרות לא יכולתי לישון כלל והייתי מתעוררת בשלוש או בארבע לפנות בוקר, רועדת ממתח, הססנות וצער. בסופו של דבר גיליתי שיכולים להיות רגעים שמחים אפילו במציאות חדשה זו.

היו רגעים בהם יכולתי להעריך את הזמן שאני מבלה עם שני ילדיי. הטקס לפני השינה היה מקודש: קראנו ספרים, שיתפנו זה את זה באירועים חשובים שקרו במשך היום וחגגנו את השקט היורד, בלי ילדים קטנים יותר שיתחלקו עם זמן האיכות שלהם. יצאנו יחד לטיולים בקיץ, עזבנו את הבית והסביבה כדי לשוט בסירה, לבקר במוזיאון המדע, לאכול בחוץ, ולהשתחרר לפרק זמן קצר מהדאגות והלחץ של חיי היומיום.

היו רגעים בהם יכולתי להעריך את עומק ההבנה אליה הגעתי. התובנות ביחס לכאבם של אחרים והיכולת להשתתף בצערם, בדרכים בהן לא יכולתי להשתתף לפני שחוויתי כאב בעצמי. רגעים בהם חברות הגיעו לביתי כדי לשאול ספר, ובסופו של דבר שפכו את לבם על מריבה עם בן/בת הזוג או התמודדות מול בעיות פוריות. ידעתי שהן מרגישות נוח לספר, מכיוון שהן הבחינו שיש בי אמפתיה – מיומנות שלא הייתה לי בימים בהם החיים זרמו בצורה חלקה וקלה.

והיו רגעים בהם ידעתי שקשה ככל שיהיה המצב, האלטרנטיבה – להישאר תקועה בנישואין לא מתפקדים – הייתה גרועה יותר, ושחוויה מאתגרת זו היא ללא ספק מה שאלוקים הועיד עבורי.

לא שזה לא כואב. זה כן. אבל במהלך חמש השנים האחרונות, צמחתי וגיליתי בעצמי חלקים שמעולם לא ידעתי על קיומם. נאלצתי להתרומם אל מעבר לגבולות שלי, לתוך תפקיד חדש ומקום חדש בחברה - שהוא רחוק מאוד מתפקיד החלומות שלי, ובכל זאת קיבלתי אותו בראש מורם. למדתי להיות בחברת עצמי בלבד בערבי שבת ובחגים. אני מבינה מה פירוש הדבר ליצור בית מאושר בעזרת המשאבים הפנימיים שלי, גם ללא בן זוג לצדי.

במשך שנתיים נאבקתי למצוא את האחיזה שלי בחיים, ובמשך שנתיים נוספות דידיתי, מעדתי ודרכתי על מקומי, עד שהשגתי שיווי משקל. לבסוף הרגשתי שאני מוכנה להמשיך הלאה. להתחיל מחדש. להתמודד עם חיים חדשים שקרויים נישואין שניים, ואולי אפילו להיות אמא חורגת.

מכיוון שאני רוצה להמשיך לתת. המשאבים שרכשתי כתוצאה משנים אלה הפכו אותי לאדם טוב יותר, חזק יותר, והם מאפשרים לי ליצור קשר עם בן זוג אחר, עם ילדים אחרים שזקוקים לי. משהו בעתידי יאפשר לי לנצל את המיומנויות שפיתחתי בשנים בהן הייתי לבד, השנים בהן הייתי אם חד-הורית.

רק ש... זה עדיין לא קרה. לומר שאת מוכנה, זה לא אותו הדבר כמו למצוא את האדם הנכון. והרבה יותר קשה למצוא את האדם הנכון בפעם השנייה, מאשר למצוא אותו בפעם הראשונה. ואני תוהה אם שלב זה בחיי יסתיים אי פעם, האם אי פעם אגיע לשלב הבא, זה שנקרא אושר ויציבות.

אני מנסה להיות חזקה ולהראות לעולם פנים שמחות. חברה אמרה לי פעם שלא משנה מה את מרגישה בפנים, חשוב להיראות טוב מבחוץ. אולם לעתים מגיע הייאוש, ואני חייבת להילחם בו, להזכיר לעצמי שאלוקים לא ישאיר אותי בשלב ביניים זה לנצח.

כיהודיה מאמינה, אני יודעת שיש לא-ל תוכנית בשבילי, כפי שיש לו עבור כל אחד מאיתנו. וכך אני מחכה, מתוך ידיעה שבסופו של דבר התוכנית תתגלה, ושוב לא אצטרך לתהות למה...