סבא שלי תמיד חייך כשביקרתי אותו. הוא היה קורא בהפתעה, "שלום רבקה! כבר המון זמן לא ראיתי אותך!" ומחזיר לי חיבוק.

הייתי נאנחת ומזכירה לו מי אני. "לא סבא, זאת אני, זאת רחל".

הייתי מתיישבת. עינינו נפגשו, והוא צחק.

"איך החיים שלך עכשיו?" הוא שאל.

אני הייתי עונה, והוא תמיד השיב: "נהדר".

סבא שליסבא שלי

השיחה הייתה נמשכת. הטון שלו עלה וירד, ותשומת הלב שלי הייתה מוסחת שוב, לצינורות שעל ידו, למראה הכבוי שלו. ואז הייתי שומעת אותו שואל: "אז איך החיים שלך עכשיו?"

הייתי חוזרת על מה שאמרתי ומציעה לקחת אותו לסיבוב. הצעה שהייתה מתקבלת בשמחה.

כשהיינו נכנסים למכונית הוא היה מרכין את ראשו בסקרנות ואומר, "רבקה, כל כך הרבה זמן עבר! איך החיים שלך עכשיו?"

הוא היה מתענג על התשובה שלי, ומסתכל על המראות החולפים.

"זה יום מושלם, נכון? מזג האוויר נפלא. תסתכלי על השמים!"

"כן סבא, מושלם".

היום היה מעונן. אבל הוא ראה רק שמש זורחת

היום היה מעונן. אבל הוא ראה רק שמש זורחת.

כמה רגעים חלפו.

הוא הניח את ידו בעדינות בתוך ידי ועיניו נצצו כששאלה עלתה בליבו. "אז מותק, ספרי לי, איך החיים שלך היום?"

העכשיו הנפלא

עבור סבי, כל רגע נברא מחדש. הוא לא היה קשור לרגע הקודם ולא לזה שיבוא אחריו. מחלת האלצהיימר שלו גרמה לו לחיות בהווה נצחי, מוקף בפוטנציאל להתחיל מחדש, והוא התענג שם.

אנחנו יודעים שאלוקים מחייה ומקיים את העולם בכל רגע ורגע. החיים שלנו, למרות שנראה כאילו הם ממשיכים בלי קשר לכוחות חיצוניים, אינם אלא רצף פעימות בלתי פוסק של אנרגיה אלוקית. בדומה, כשכדור מושלך לאוויר נראה כאילו הוא עולה מכוחות עצמו. אולם הפיזיקאים מסבירים שהכדור ממשיך לעלות רק כל עוד הכוח מהיד שהשליכה אותו ממשיך לדחוף אותו כלפי מעלה. ברגע שהכוח ייחלש, הכדור ייפול לקרקע. כך גם זרם רציף של אור אלוקי, בורא ומחדש את הבריאה אינספור פעמים בשנייה.

אנשים רגילים אינם מרגישים בהתחדשות הבריאה של עצמם באופן קבוע. לכל הפחות, לא אני. אבל אולי סבא שלי כן. הוא היה שייך לעולם שבו האדם אף פעם אינו שקוע בביצת ההתרחשות. הוא לא היה צריך לחכות למחר כדי שיהיה לו יום טוב יותר; משנייה אחת לזאת שאחריה, הוא יכל לנשום עמוק ולהתחיל שוב.

סבא שלי היה שייך לעולם שבו נורמאלי לציין כמה היום יפה תשע פעמים בנסיעה של שלושים דקות, משום שזה היה נכון בכל פעם.

הוא היה שייך לעולם שהיה בו הגיוני לשאול אותי שוב ושוב: "איך החיים שלך עכשיו?" כאילו שלא עניתי על אותה שאלה שתי דקות קודם, משום שאז הייתי אדם אחר. בינתיים נבראתי מחדש. כל כך הרבה דברים השתנו.

לפעמים החיים לא פשוטים. אני מקבלת את זה. אבל סבא שלי לימד אותי להיות כאן. להיות בהווה. לחיות בעכשיו הנפלא.

הוא לימד אותי פשוט לעצום את העיניים, לחייך, ולשאול את עצמי: "אז, איך החיים שלך עכשיו?"