שאלה: אני כותבת את השורות האלו בדמעות. חזרתי עכשיו מבדיקה שגרתית בשבוע השמיני להריון והתברר שלעובר אין דופק! הרופאה שלחה אותי מיד לאולטראסאונד נוסף שאישר את האבחנה. התברר שהוא הפסיק להתפתח כבר לפני שבועיים. הייתי בשוֹק טוטאלי ופרצתי בבכי. לא האמנתי שקורה לי דבר כזה. אני בת 26, יש לי ולבעלי בן אחד בריא ויפה, ומאוד מאוד רצינו בת. שמחנו כל-כך כשהתברר שאני בהריון, ואפילו את הבחילות וההקאות סבלתי באהבה. ופתאום מתברר שזה נגמר. שהכול היה סתם. אני מרגישה מפורקת, מרוקנת ומאוכזבת. הלב שלי בוכה...

תשובה: שלום לך.

ראשית, אני רוצה להשתתף בצערך. אובדן הריון הוא חוויה כואבת ומטלטלת. התחושה שאני נושאת בקרבי חיים חדשים היא מקור של כוח ושל שמחה, ולגלות פתאום שכל זה נפסק זו בשוֹרה מעציבה ומחלישה מאוד. לפעמים זה מרגיש כאילו משהו ממני מת פתאום, ואיך אוכל עכשיו להמשיך הלאה?!...

לצערי, לא אוכל לקחת ממך את הכאב העמוק, וגם לא להשיב את החיים שאבדו. ובכל זאת, אשתף אותך בכמה מחשבות, בתקווה שאולי יקלו עליך במשהו את ההתמודדות.

למרות שלא מרבים לדבר על כך, את לא לבד בחוויית האובדן הזאת. אחד מכל חמישה הריונות מסתיים בהפלה טבעית בשבועות הראשונים להריון. זה אומר שכמעט כל אישה תעבור הפלה במהלך חייה (לפעמים אפילו היא לא תדע על כך ותחשוב שזה דימום מחזורי רגיל). מחקרים גם מראים שאחוזים גבוהים מאוד מאותם עוברים שנפלו סבלו מליקוי כרומוזומאלי, ולא היו יכולים לחיות גם לו היו מסיימים את ההיריון.א-לוהים ברא את גופנו בחכמה כך שמנגנון פנימי עוצר מעצמו הריון שאינו תקין. כל זה אינו מעלים את הכאב, אך עוזר לראות את האסון הפרטי שקרה לנו במבט רחב יותר.

סיפרת גם שכבר יש לכם ילד בריא. זה רק מלמד על כך שיש בך את היכולת להביא חיים לעולם, ואאחל שבעזרת הא-ל עוד תזכו את ובעלך לבנים ובנות מאירים ומשמחים. אובדן כמו זה שחווית מזכיר לנו לא להתייחס למה שעובר עלינו כְּמוּבַן מאליו. כל ילד הוא נס מְהַלֶךְ, וכל הריון הוא פלא מדהים באופן שקשה לתאר.

ברור לנו ששום דבר ממה שעובר עלינו אינו לשווא

ובכל זאת כרגע הכאב קשה מנשוא, כשבלב דוקרת התחושה שכל מה שעבר עליי בשבועות האחרונים היה לחינם. בנקודה הזו נדמה לי שאם מסתכלים על העולם במבט של אמונה, יש קרן אור שזורחת באפילה. איננו מבינים הכול והחיים שלנו רצופים סימני שאלה מהדהדים, אבל ברור ששום דבר ממה שעובר עלינו אינו לשווא. לכל דבר יש מטרה ותכלית עליונה, גם אם היא שונה מזו שאנחנו תיארנו לעצמנו. מסופר על ה'בעל שם טוב' שפנתה אליו אישה דואבת על מות בנה הקט. היא התייסרה בכאב וגעגועים הציפו אותה. ה'בעל שם טוב' גילה לה שהילד שלה היה בגלגולו הראשון בן מלך, שאביו לקח לו כמורה חכם גדול מיהודי הממלכה. הילד המוכשר התעניין בעולמו הרוחני של מורהו, התחיל ללמוד תורה ובהמשך אף התגייר וחי בצדקות גדולה. כשנפטר אותו גר צדק הגיעה נשמתו להיכלות הגבוהים ביותר אך לא הורשה להיכנס אליהם כי נולד לאם נוכריה. לכן פסקו עליו משמים שיוולד שוב לאם יהודיה שתלד אותו בקדושה ובזה יבוא לתיקונו. כששמעה האם מפי ה'בעל שם טוב' את הדברים נחה דעתה.

תראי, אנשים פשוטים אנחנו. איננו מבינים בסודות של נשמות ובתיקונים נשגבים. אך ברור לנו, שבורא עולם, שגבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו, יודע טוב מאיתנו מה נכון שיקרה. אין ספק שגם הריון שכזה היה חשוב ונצרך, ומי יודע האם התועלת והברכה שחולל בעולם אינן גדולות לאין שיעור מאשר לוּ היה מסתיים כמו שאנחנו דמיינו לעצמנו.

מעבר לזה, יש לדעת שגם הריון קצר עד מאוד, מביא את אותה נשמה יקרה אל העולם הבא. אנו מצטערים שלא זכינו לראותו ולגדלו, אך יכולים לשמוח על כך שקיבלנו פיקדון והחזרנו אותו טהור ומושלם למי שנתן לנו אותו. במשך כמה שבועות זכית שגופך היה כמו ארון קודש שבתוכו ספר תורה – "נר ה' נשמת אדם", ובדיוק ברגע בו הסתיים התיקון בא אדון הנשמות ואסף אותה אליו. הטעות שלנו היתה שחשבנו שהנשמה הזו אמורה היתה להיוולד כמו תינוק רגיל, וממילא יש תחושה של החמצה על כך שזה לא קרה. אבל ברגע שמבינים שלנשמה הזו היה ייעוד אחר, ואני זכיתי להגשים אותו, ושיום אחד, אחרי מאה ועשרים, עוד אזכה להיפגש גם עם 'יַלְדִי' הזה – ההרגשה היא אחרת לגמרי.

הניסיון מלמד שאחד הדברים שיכולים לעזור ברגע הכואב הזה הוא להתגבר על הנטייה להסתגר ולשמור בסוד את מה שקרה, אלא לעשות בדיוק את ההפך. אין לך במה להתבייש ואין הצדקה להסתיר את מה שעובר עלייך. את תופתעי לגלות פתאום עד כמה הדבר נפוץ, וכמה נשים שאת מכירה עברו את אותו הדבר, וזכו לאחר מכן לעוד ילדים בריאים. ספרי לנשים הקרובות אלייך את מה שקרה. הן יעטפו אותך בחום ואהבה, בעזרה טכנית (ארוחות וכו'), ובכלל יהיו רגישות כלפייך בדיבורים והתנהגויות. לצד זה, נסי ללמד זכות על כאלו שאינם יודעים להגיב בצורה נכונה, ופולטים לפעמים אמירות חסרות טקט ורגישות. אנשים מורגלים כבר להתמודדות עם אובדן של אדם מוּכַּר, אך לא כל כך עם הריון שנפל. הם פשוט נבוכים ומבולבלים מהסיטואציה, ולפעמים מנסים לעודד בדרכים מגושמות ולא מוצלחות.

אם את מרגישה צורך לבכות ולכאוב על מה שקרה, אל תעצרי את עצמך. אם פתאום יהיו לך התפרצויות בכי או גלי צער בלתי מוסברים – אל תיבהלי. זוהי תגובה טבעית ובריאה של הנפש למצב של אובדן, וחלק מתהליך הריפוי והחזרה לחיים.

בכל מקרה, אל תניחי למחשבות כזב של האשמה עצמית, להתארח אצלך אפילו לרגע ("אולי זה בגלל ההליכה שעשיתי אתמול", "אולי זו הקרינה של הסלולארי", "אולי..."). גַרְשִׁי אותן באופן מידי. זה קרה מפני שכך רצה א-לוהים. נקודה.

אחרי כל זאת דעי שגם הזמן עושה את שלו, ולחיים עצמם יש כוח מחזק ומרפא. אם אחרי שבועיים-שלושה לא מצליחים לחזור לחיים רגילים והתחושות הקשות לא יַרְפּוּ, כדאי יהיה להיעזר במישהו מקצועי (כשמדובר בהריון שהסתיים בשלבים מאוחרים יותר – ייתכן שתידרש גם תקופה ארוכה יותר להתאוששות. אל תלחיצי את עצמך, ואל תרגישי לא בנוח. הזמן הזה נחוץ כדי שתוכלי לחזור לעצמך).

נוסיף גם כמה מילים לבעל – מצד אחד אתה שותף עם בת זוגך לבשורת האובדן ולהתמודדות איתה. יחד עם זה עליך לדעת שכמה שתשתדל ותתאמץ - ספק אם תוכל באמת להבין את מה שעובר עליה. גברים רבים חוזרים די מהר לשגרה בעקבות ההיריון שכשל ("היה ונגמר, מה היא עושה מזה כזה עניין?"), בעוד בת זוגם מתבוססת בכאבה וקשייה. דע שאשתך זקוקה לך עכשיו יותר מתמיד. התמיכה, הרגישות והסבלנות שתקרין כלפיה, חיוניים כדי שתצלחו ביחד את האתגר הזוגי שבורא עולם הביא לפתחכם. ייתכן שבהריון הבא אשתך תהיה מפוחדת ומלאת חששות יותר מבעבר. תפקידך הוא להיות שם בשבילה. נסה לחשוב על דרכים שיחזקו וישמחו אותה עכשיו. ייתכן שבהמשך יהיה כדאי אף לנסוע לחופשה זוגית מהנה ומעצימה.

בורא עולם ימלא חסרונכם ויישלח ברכתו לביתכם. חזקו ואימצו.