השנה הצלחתי להעריך מתנה שקיבלתי כשנולדתי, אבל אף פעם לא פתחתי. שיניתי לחלוטין את מערכת היחסים שלי עם אמי.

אמא שלי ואני מסוכסכות מאז שאני זוכרת את עצמי. אולי באשמת האופי שלנו – היא מאורגנת וחולת סדר בעוד שאני מהסוג היצירתי אומנותי - או אולי בגלל הבעיות בחיי הנישואין שלה, שביטחוני העצמי המופרז רק הגביר אותן. תהיה מה שתהיה הסיבה, האהבה בינינו מעולם לא פחתה, משום שהיא מעולם לא הייתה קיימת.

את שנות הנעורים שלי אפשר לסכם במשפט מאפיין אחד: "נקי את החדר שלך!" אולם הבעיות בקשר שלנו היו הרבה יותר עמוקות. מהלכים נוספים במשפחה שלנו, חתרו תחת מערכת היחסים שלי עם אמי, עד שהפכנו כמעט לזרות.

אני גדלתי בהרגשה שאין לי אמא, והיא השלימה עם העובדה שבתה הגדולה אבדה לה

אני גדלתי בהרגשה שאין לי אמא, והיא השלימה עם העובדה שבתה הגדולה אבדה לה. במשך השנים הפסקנו עם המלחמות והפגיעות המילוליות ויצרנו מעין קשר נימוסין מלאכותי. היא הייתה מגיעה מדי פעם לבקר אותי, אם כי בשיניים חשוקות, ואני אילצתי את עצמי לבקר אותה, כשפרקי ידי מכווצים עד לובן במשך כל הנסיעה.

בחתונה שלי, אתם יכולים להיות בטוחים שאמא שלי הייתה מחוץ לתמונה. במקום זה, אימצתי בשמחה את חמותי בתור אם. היא זאת שיצאה אתי לקנות את שמלת הכלולות, שעזרה לי לבחור קישוטים ותפריט, ושעמה חלקתי את כל הקשיים וההתלבטויות של הכנת החתונה. אמי הופיעה בתור אורחת שהוזמנה בלבביות, ובכל זאת התקבלה בקרירות. היא עקבה מהצד כשנישאתי לגבר שבחרתי לי לבעל, ואני לא ניסיתי אפילו להסתיר את שביעות רצוני מכך שאני סוף סוף משתחררת מהסינר שלה. היא לעולם לא תאמר לי שוב לנקות את החדר.

אם מערכת היחסים שלי עם אמי לא נראית לכם מספיק עצובה, הצד של הנכדים בכל העסק כבר היה גורם לכם לבכות. אני כעסתי בליבי על אמי, ולכן, באופן בלתי מודע, הרחקתי ממנה את הנכדים שלה. לבד משיחות טלפון נדירות, הנחת שהיא כל כך חיכתה לה לא נראתה כמציאות אפשרית באופק הקרוב. כשחברות היו שואלות אותה על הנכד החדש היא הייתה מחייכת באומץ ועונה, "הוא מקסים! כל כך חמוד!" כשכולה קורנת, בזכות כישורי המשחק המדהימים שלה. אבל הכל היה העמדת פנים, ושתינו ידענו את זה. היא לא הכירה את הילדים שלי והם בקושי הכירו אותה. עם כל יום שחלף, הייתי מעבירה את הכעס והטינה העמוקים שלי לדור הבא, ומשדרת לילדים שלי במסרים עדינים שהסבתא שלהם היא לא באמת משהו שצריך להתייחס אליו.

גם בעלי ספג את גישתי המורעלת. הוא הכיר את אמא שלי רק מבעד לעיני הציניות. מהר מאוד נמאס לו מכל המריבות הקטנוניות, מהמבט המתנשא שלי על אישיותה ועל האידיאלים שלה, ומהכאב התמידי של הקשר בינינו, וגם הוא התרחק ממנה. היא הפכה לאישיות לא רצויה בביתנו, ולמרות שרגשות האשמה היהודיים שלה גרמו לה לרצות שאני אגיע אליה לעתים קרובות יותר, גם היא לא נהנתה במיוחד כשהייתי אצלה.

כשהיינו יחד, המנהג החביב ביותר שלנו היה להיכנס לויכוחים, ואז לנתח את מערכת היחסים הלקויה שלנו, לבכות יחד, להישבע לנסות לשנות את המצב ואז שוב להתפוצץ אחת על השניה. ברוב המקרים, הגישה הטובה ביותר היתה לא להיות בקשר כלל. אבל היא מעולם לא ויתרה על התקווה שיום אחד עוד אשוב אליה ואשמח אותה בכך שארשה לה לחזור ולהיות אמא שלי, מעבר למובן התיאורטי של העניין.

למרות שאני חיה תחת כותרת של יהודיה שומרת תורה ומצוות, התעלמתי באופן מוחלט ובוטה ממצוות "כבד את אביך ואת אמך", שנתנה בין "זכור את יום השבת לקדשו" לבין "לא תגנוב". למרות שביתי היה מבצר של לימוד תורה ושמירת מצוות, עברתי על מצוות כיבוד האם שלי בכל יום ויום, וידעתי את זה. מובן שהרגעתי את ייסורי המצפון שלי בשליחת שוקולדים ליום ההולדת שלה, ובכך שאילצתי את עצמי לענות לטלפון כשהיא התקשרה, אולם בטח שלא צברתי צל"שים במחלקת כיבוד הורים.

באחד הימים, חברה שאני מעריצה את שמחת החיים והמרץ שלה, סיפרה לי שמערכת היחסים שלה עם אמא שלה תמיד הייתה מתוחה במיוחד. אבל יום אחד היא חשבה על העובדה שאמא שלה מזדקנת ושבסופו של דבר היא תיפטר לעולם אחר. פתאום היא הבינה שלא נוח לה עם הסטטוס-קוו של מערכת היחסים ביניהן. היא לא יכלה לסבול את המחשבה שאמא שלה תמות כזרה. אז היא התפללה הרבה, לקחה נשימה עמוקה ועשתה צעד לכיוון פיוס. 'זה היה תהליך ממושך', היא אמרה לי, ושתיהן השקיעו הרבה זמן ומאמצים, אבל זה היה משתלם. בסופו של דבר, היא ואמא שלה יכלו למצוא את האהבה שאבדה ביניהן למשך שנים רבות וארוכות כל כך. זמן קצר אחר כך, אמא שלה נפטרה, והחברה שלי הרגישה טוב עם עצמה אחרי פטירתה.

"כשאני אפגוש את אמא שלי בשמים", היא אמרה לי, "אני יודעת שהיא תגיד לי, 'רחל, אני אוהבת אותך ואני גאה בך' ואנחנו נחבק בחוזקה זו את זו".

הסיפור שלה לא עורר אותי. נחמד מאוד שהיא ואמא שלה השלימו, אבל אני ואמא שלי? תשכחו מזה! מערכת היחסים שלנו אבודה – החולה מת מזמן. חוץ מזה, כבר הייתי שחוקה מאלפי ניסיונות לפשר על ההבדלים הרבים בינינו, ומניסיונות להפיח חיים באפר הצונן של "אהבתנו", בחיפוש נואש אחר גחלת בודדה שתוכל להבעיר את האש.

ואז שמתי לב שאני נהיית בת שלושים.

והסתכלתי על הילדים שלי, שנראו גבוהים יותר ויפים יותר בכל יום.

הבנתי שההתעלמות המוחלטת שלי מהכבוד שאני חייבת לגלות כלפי אמי, יוצרת חלל גדול במרקם הרוחני שלי

ושאלתי את עצמי "למה?". חשבתי על המסר שאני מעבירה להם ועל הטרגדיה להרגיש יתומה למרות שיש לי אמא אמיתית וחיה, שאני כל הזמן דוחה את אהבתה המוצהרת כלפיי. פתאום דמיינתי את עצמי עם ילדים גדולים, ושאלתי את עצמי איך הם יתייחסו אליי. אחרי הכל, הם לא ראו דוגמא מוצלחת במיוחד לכיבוד הורים בבית שלהם. למה נראה לי שהילדים שלי יתייחסו אליי בצורה שונה מזאת שאני מתייחסת לאמא שלי? אופס.

הבנתי שההתעלמות המוחלטת שלי מהכבוד שאני חייבת לגלות כלפי אמי, יוצרת חלל גדול במרקם הרוחני שלי. למרות שהיו לי תירוצים רבים לכך שאני לא חייבת לכבד את אמי (אחרי הכל, הנסיבות שלנו היו "מיוחדות"), עמוק בפנים ידעתי שאני מחויבת לא פחות מכל אדם אחר. והכאב של הגילוי הכן הזה דחף אותי לעשות ניסיון אחרון.

אז הרמתי את הטלפון.

הפעם התנהגנו אחרת. הפעם לא שלפנו ציפורניים. היא סיפרה על הסבל והכאב שלה, ואני סיפרתי על שלי. הכרחתי את עצמי להקשיב לה, במקום למנוע ממנה להיכנס לנושאים מסוימים עליהם גזרתי טאבו. סוף סוף הנחתי לה לספר לי על פרטים בחייה האישיים, שגילו זווית חדשה ושוברת לב מדוע היא פעלה כפי שפעלה בילדותי. זעקת הכאב שלי, "את מעולם לא היית שם בשבילי!" יבשה על שפתיי, כשחשבתי על האישה שנפרשה בפניי. עכשיו הבנתי את האמת: הייתה לה התמודדות אמיתית עם התעללות בחיי הנישואין, שהותירה אותה שבורה וריקה, כשהיא בקושי מצליחה להרים את ראשה מעל למים. היא מעולם לא שנאה אותי ולא רצתה להזניח אותי. היא באמת נלחמה כדי לתפקד יום אחר יום, ורק אהבתה לילדיה נתנה לה את הכוח להמשיך. שלושים שנות כאב נמסו כששיתפנו זו את זו באכזבותינו, בכעס שלנו, בחוסר הביטחון ובבושה. סוף סוף ראיתי את אמא שלי כמו שהיא הייתה באמת – אם חזקה, אמיצה ואוהבת, במקום המפלצת האכזרית והקמצנית שעשיתי ממנה. דיברנו המון זמן.

זמן קצר אחר כך חגגתי שלושים. אני לא מסוגלת לתאר לכם באיזו להיטות אמא שלי חיפשה אחר מתנת יום ההולדת המושלמת בשבילי – ואת השמחה הנלהבת שלי כשקיבלתי אותה. משום שהמתנה הייתה רק סמל למתנה האמיתית ששתינו קיבלנו, מתנה ישנה מאוד שהמתינה 30 שנים ארוכות כדי ששתינו נפתח אותה.

היום יש לי אמא, ולאמי יש בת, ואנחנו באמת אוהבות זו את זו

היום יש לי אמא, ולאמי יש בת, ואנחנו באמת אוהבות זו את זו. אנחנו יכולות לשוחח בפתיחות ולפתור בעיות כמו... כמו שאמהות ובנות עושות באופן נורמלי. לילדים שלי יש סבתא שאוהבת ומעריכה אותם, והם משוחחים אתה בקביעות. אנחנו נהנות מהזמן שלנו יחד, ומתגעגעות זו לזו כשאנחנו בנפרד. יש לי את הזכות לכבד את אמי באופן יומיומי. אני מקשיבה לה, תומכת בה ומשאירה לה הודעות אוהבות.

אני נושכת את הלשון כשאני מרגישה שהטון שלי חזק מידי, ושתינו מפגינות קבלה וכנות כשעולה נושא שמחזיר אותנו למאבקים הישנים - ואנחנו ממשיכות הלאה ביחד.

זה לא היה קל, אבל שוב, הדברים היקרים ביותר בחיים לא קלים. עכשיו, כשאמא שלי ואני מדברות, אפשר למשש את האנרגיה החיובית שזורמת בינינו - קשר של שני אנשים שחשובים מאוד זה לזה. הילדים שלי רואים את זה. בעלי רואה את זה. וא-לוהים רואה את זה.

אני אסירת תודה שניתנה לי האפשרות לשקם את מערכת היחסים שלנו בעולם הזה, כך ששתינו נוכל, אם ירצה השם, ליהנות משנים רבות יחד כדי להשלים את הזמן שאיבדנו. כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא להושיט את היד, ולקחת.