מסגרת המתכת של הדלת האחורית שלנו חורקת במחאה כשמורדי, בני בן השבע, פותח אותה בחוזקה. אני קורעת את מבטי ממסך המחשב. אלי בן השש, מרים את עיניו מהפאזל בו הוא שקוע.

"אמא, תראי!" מורדי מתפרץ לחדר, פניו מוכתמות והכיפה שלו מאובקת מהיום הארוך בבית הספר. הוא מנופף בדף תכול, שמתגלה כהזמנה למסיבה הכיתתית שלו לסיום חומש בראשית.

"וואו מורדי, איזה יופי! אני כל כך שמחה!" אני מחבקת אותו.

"אמא, אנחנו יכולים לאפות עוגיות למסיבה?" הוא שואל, ורוקד ברחבי החדר.

"בטח, מורדי. רק תיתן לי לברר עם המורה שלך מה בדיוק הוא רוצה."

שלוש שעות אחר כך. ארוחת הערב הסתיימה, ואני מנקה את הפירורים מהמפה. אלי משתכשך בשמחה באמבטיה. מורדי שקט באופן בולט.

אני מוצאת אותו שכוב במיטה, מבטו נעוץ בתקרה, והוא מתעלם מערימת ספרי הספרייה שלידו.

אני חוצה את השטיח זרוע הצעצועים, ומתיישבת לצידו. "הכל בסדר מורדי?"

"אני עצוב", הוא אומר לי.

"אתה עצוב? אבל לא היית שמח היום בגלל שסיימתם חומש בראשית?"

"אני עצוב כי אבא לא יבוא למסיבה שלי, וכל האבות האחרים כן."

ליטפתי את גבו ואמרתי. "מצטערת מורדי. אני יודעת שזה קשה לך. הלוואי והמצב היה שונה".

בני לא ראה את אביו כבר למעלה משנתיים וחצי. וזה לא בגלל שאני לא התאמצתי מספיק. למרות שאנחנו חיים ביבשות שונות, מורדי ואלי אמורים היו לבקר את אביהם פעמיים בשנה, ולשוחח איתו בטלפון פעמיים בשבוע. למעשה, הם ראו אותו רק פעם אחת מאז שהתגרשנו, לפני שלוש שנים, ולא שוחחו איתו בטלפון למעלה משנתיים.

היום, כשכל הילדים מהכיתה שלו משתתפים באבות ובנים – תוכנית לימוד משותפת לאבות ולילדיהם – מורדי חוזר על הלימודים אתי או עם אבא שלי. כששאר הילדים מגיעים למסיבת שמחת בית השואבה בסוכות עם אבותיהם, מורדי ואלי מגיעים לבד ורוקדים עם מוריהם (שלמזלנו זוכרים לשים אליהם לב) וחבריהם, ומידי פעם עם האבות של חבריהם. במסיבת האותיות של מורדי, ששיאה היה ריקוד של הילדים על כתפי אבותיהם, אבא שלי הצליח, במאמץ עילאי, לשים את מורדי על כתפיו הקשישות ולרקוד איתו במשך חמש דקות. אחר כך הוא אמר לי שבשנה הבאה אחד מאחיי יצטרך להגיע למסיבה של אלי, משום שהגב שלו לא יוכל לעמוד בזה שוב.

ילדים שונים מגיבים למצוקה בדרכים שונות. אלי, הילד הקטן והנוח יותר, לוקח הכל באיזון, בעוד שמורדי לוקח הכל ללב. הוא מתמודד עם העניין דרך ציור אינספור תמונות שלו עם אבא שלו, ובראש כל עמוד, הוא כותב בכתב ידו המבולבל של ילד בן שבע, "מורדי מאוד מאוד מתגעגע לאבא". ליום הולדתו של אביו הוא הכין כרטיס ברכה, שעדיין מונח על שולחנו שבועיים אחר כך, משום שאבא שלו עבר דירה ואין לנו את הכתובת החדשה שלו.

אני מנסה לעודד אותו ואומרת שרוב הסיכויים שהוא יפגוש שוב את אבא, למרות שאנחנו לא יודעים מתי. אני אומרת לו שאבא עדיין אוהב אותו, למרות שכרגע הוא לא מראה את זה. אני אומרת לו שלא תמיד האבות יודעים מה לעשות עם הרגשות שלהם, ושלפעמים אבות חושבים שהדרך טובה ביותר להתמודד עם רגשות קשים היא להתעלם מהם, למרות שאנחנו, מורדי ואני, שנינו יודעים שזה לא נכון. אנחנו יודעים שבאמת היה טוב יותר גם למורדי וגם לאבא (ושלא נשכח את אלי) אם אבא היה מאפשר לעצמו ליצור קשר עם שני הילדים המקסימים שלו, ומאפשר להם לבקר אותו שוב, ועונה לטלפון כשהם מתקשרים אליו.

אבל אבא לא, ואנחנו לא יכולים לשנות את זה. אז כרגע, אנחנו פשוט מקווים. אנחנו מקווים לטוב ביותר, אם כי לא מצפים לשינויים משמעותיים בעתיד.

אני אומרת לו שהוא ילד מיוחד מאוד, ילד יקר מאוד, ושיום אחד הוא עוד יראה כמה שאבא שלו אוהב אותו

בינתיים אני אומרת למורדי להתפלל, משום שתפילות יכולות לשנות הכל כהרף עין. אני אומרת למורדי שניסים מתרחשים, ויום אחד הוא עשוי לראות את חלומותיו מתגשמים. אני אומרת לו שהוא ילד מיוחד מאוד, ילד יקר מאוד, ושיום אחד הוא עוד יראה כמה שאבא שלו אוהב אותו.

למדנו שאסור לאדם לצפות לניסים, אבל זה קשה מבחינה נפשית, וממש לא הוגן שילדים קטנים יחיו כך. אבל אנחנו יכולים לצפות לעתיד, ליום שבו ישוב לב אבות על בניהם, ולב בנים על אבותם. משום שיום אחד, הילדים שלי יתאחדו עם אביהם, והוא יאמר להם כמה שהוא אהב אותם לאורך כל הסבל שעבר עליהם.

איננו יכולים לסמוך על אביהם הבשר ודם. אבל אביהם שבשמים תמיד שם בשבילם, כפי שאנו רואים מכל הטוב שהוא עושה למעננו, כשהוא נותן לנו גג מעל ראשינו ומשפחה קרובה אוהבת, וכשהוא נותן לאלי ולמורדי רק זיכרונות טובים מאביהם, במקום ההיפך. ואנחנו מתפללים אליו שהמצב ישתפר, לאט אבל בטוח, כך שלמורדי ולאלי יהיה יום אחד שוב אבא.

כמו שאומר הנביא על אליהו, "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם."