מכתבי אמנם נכתב אליך, אבל הוא מיועד עבורי. כדי להבהיר דברים בתוכי, לנסות להבין את עצמי טוב יותר, להכיל את מבוכתו של לב האדם.

אני בכלל לא מסוגלת לפנות אליך, כפי שהייתי אמורה. זה עדיין יותר מדי כואב. האם להתחיל בשאלות? האם להתחיל בלהגיד לך מה אני חושבת? את מה שמכביד על לבי כנראה מאז שנולדתי? אולי אפילו מאז שהרית אותי? אני לא יודעת איך הרגשת כשנשאת אותי בגופך, אבל אני מניחה שאלה לא היו התחושות הבריאות ביותר. עם זאת, אני כן יודעת שאת לא רצית לראות אותי ברגעים הראשונים לחיי. חיי הציקו לך.

אני בכלל לא יודעת איך לכתוב את המכתב הזה. הוא שקוע כל כך עמוק בלבי, בחדריו הכמוסים ביותר. כל כך פחדתי להיכנס לחדרים האלה. לא היה לי את הכוח הרגשי להיכנס לשם. גרמת לי המון צער. בגללך הייתי אדם בעל מום. גדלתי בלי הורים, ובגללך מעולם לא הייתי ילדה. מעולם לא ידעתי מה זה לבטוח במישהו משום שגזלת זאת ממני. למדתי לפחד מאנשים, משום שאת גרמת לי לפחד מהם.

למדתי להיות מחוסנת מפני פגיעה ועלבונות, משום שאת עשית זאת כל-כך הרבה פעמים

מאז למדתי שחוסר אהבה וחוסר דמות אם, הם חסכים שלעולם לא ניתן למלא. אני חיה את החלל הזה בתוכי בכל יום. למדתי שכשמישהו אוהב אותך, אסור לך לתת לאהבה לחלחל פנימה, משום שזה לעולם לא יוכל למלא חסך של עשרים שנה או יותר. למדתי להיות מחוסנת מפני פגיעה ועלבונות, משום שאת עשית זאת כל-כך הרבה פעמים – זה פשוט היה חלק מהחיים, חלק מלקום בבוקר ולסחוב יום נוסף.

לימדת אותי לשקוע בעולם משלי, שהוא עצמו לא היה יותר מדי נעים, משום שאת היית בעולם משלך כשאני הייתי ילדה. למדתי לראות בעולם החיצוני אִיוּם, כאילו שאנשים רוצים לתפוס אותי. למדתי להירתע ממחוות חיוביות ולא לדעת כיצד לצאת ממצבים פוגעניים, משום שאת החלפת בין השניים לעתים קרובות מדי. למדתי לחרוק את שיניי כשאני מקבלת ביקורת, משום שזה כל מה שאי פעם שמעתי ממך. אני לא יודעת כיצד לקבל מחמאות, משום שמעולם לא הייתי ראויה להן. מעולם לא למדתי לצחוק, משום שאת אף פעם לא הרשית לי לצחוק. מעולם לא למדתי לומר לא כשצריך, משום שמעולם לא נתת לי ברירה. אני לא יודעת איך לעבוד בצורה יעילה ולהיות יצרנית, משום שאת דרשת ממני לעבוד כל כך קשה.

אני צעירה בשנים אך זקנה בשמחת החיים שלי. יותר מדי זקנה. למדתי לחמוק מאחריות, משום שאת מעולם לא לקחת אותה. למדתי שמקבלים עונשים בלי קשר לכוונה המקורית, משום ששום דבר לא היה מספיק טוב בשבילך. למדתי שהכי קל להאשים אחרים על הכישלונות שלך, משום שזה מה שתמיד שמעתי ממך.

למדתי שהרבה יותר בטוח להשתיק ולרמוס את רגשותיי, משום שמעולם לא הנחת לי לבטא אותם, ואני לא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש אותם. למדתי שזה בסדר להיות בעולם הזה לבד, משום שאת לא נתת לאיש להיכנס לעולמי. למדתי שבטוח יותר להסתתר, משום שאם הייתי בסביבה תמיד היית תופסת אותי. למדתי איך להיות נוכחת ועם זאת להיות בלתי נראית, משום שאם הייתי נראית זה אף פעם לא היה נגמר בטוב. למדתי שלעולם לא תודי בטעויות שלך, משום שתמיד האשמת אותי בכולן. למדתי שאם כואב לך, אז מגיע לך, משום שזה מה שתמיד אמרת לי.

למדתי להרחיק ממני אנשים, משום שהאמנתי שאם אעשה זאת אזכה סוף סוף בהערכתך. למדתי שהאהבה תלויה בדבר, משום שאת הצבת לה תנאים חמורים במיוחד. למדתי שהערכים חסרי ערך, משום שלך לא היו כאלה. למדתי להתחנן למה שאני צריכה, משום שזאת הייתה הדרך היחידה בה קיבלתי משהו.

למדתי יותר דברים משניתן למנות, רובם היו שליליים. אבל דבר אחד חיובי למדתי מהחיים - שבדיוק כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר, א-לוהים שולח עוד זרם של כוחות.

הלוואי שהייתי לומדת זאת בצורה אחרת. הלוואי שהיו לי הורים שיכולתי להתגאות בהם. הלוואי שהילדות שלי לא הייתה מתבזבזת בצורה כזאת. הלוואי שלא הייתי נפגעת כל כך ממה שלימדת אותי ומהעיוות שלך. הלוואי שהייתי מכירה חיים אחרים, שהייתי יודעת להבדיל בין טוב לרע מתוך מה שלימדת אותי. אני מכירה את הרע, אבל איני מכירה את הטוב.

אני מתפללת שאקבל את הסבל בחמלה של מבוגר ולא מתוך יגון של ילד

הלוואי שהייתי מסוגלת לומר לך את זה, אבל אני לא מוכנה, ואולי לעולם לא אהיה. אני רוצה להעניק לילדיי, בעזרת השם, את כל מה שאני לא קיבלתי, אבל איך לעשות את זה? אני רוצה לדעת איפה נמצא האיזון בין אהבה למשמעת, אבל מעולם לא חוויתי זאת. אולי זה בעצם אותו הדבר, הרי אי אפשר לחנך בלי אהבה.

אני מקווה שיום אחד תהיי גאה בי, למרות שקשה לי לדעת שאני עושה לך נחת. אבל הדבר הכי חשוב שאני מבינה הוא שאני צריכה להיות גאה בעצמי.

אני מתפללת שעברי יהיה שיעור לשנים הבאות שלי, ושאלמד ממנו רק דברים טובים. שאקבל את הסבל בחיי בחמלה של מבוגר ולא מתוך יגון של ילד. שלא אשען על מגבלותיי, אלא אשתמש בהן כדי לדחוף את עצמי קדימה ולמעלה.

אני מקווה שיום אחד אוכל לבחון את עצמי בגאווה ולומר שיצאתי מנצחת, למרות עברי, או שאולי דווקא בגללו.

*הכותבת השתמשה בשם בדוי