אבא היקר,

אומרים שהזמן מרפא את הכל, אבל אני כבר לא בטוחה בכך. עברו כבר 14 שנים, ובכל זאת, בלבי נותר סדק שכפי הנראה לעולם לא יירפא. אני מתגעגעת אליך. אני עוצמת את עיניי ורואה מולי את פניך היפות. אני שומעת את קולך אומר לי, "מתוקה שלי, אל תדאגי. הכל יהיה בסדר".

לעולם לא אשכח את היום בו נכנסנו יחד באיטיות אל בית החולים. החלקתי את ידי אל ידך; אבל באמת לא ידעתי מי מוביל את מי. עברת טיפולים קשים ביותר, ובכל זאת מעולם לא התלוננת. "רבי, בדירוג של בין 1 ל-10, מהי רמת הכאבים שלך?" הייתה שואלת האחות. "תודה לא-ל, 0", היית עונה, עם חיוך מדהים על הפנים.

מעולם לא רצית להעיק עלינו בפחדיך מכאב. מבקרים הגיעו במטרה לעודד אותך, אולם במקום זה אתה סיפקתי עידוד ונחמה לכולנו. חיית באמונה, אמונה אמיתית, עד ליומך האחרון בעולם הזה.

תמיד נראה לי מובן מאליו שמעולם לא הרמת קול. עכשיו, אני מבינה כמה מיוחד זה היה

כשהייתי קטנה, תמיד היו לך זמן וסבלנות בשבילנו, הילדים, גם כשעברת יום קשה. תמיד נראה לי מובן מאליו, שמעולם לא צעקת, שמעולם לא הרמת קול. עכשיו, כשאני אם בעצמי, אני מבינה כמה מיוחד זה היה. גרמת להורות להיראות כל כך פשוטה.

כשהיינו מבקרים אתכם עם הקטנים שלנו, היית עומד ליד המדרגות בידיים פרושות. "ילדים מקסימים!" היית אומר בחיוך. "סבתא ואני כל כך שמחים שבאתם!" אהבת החיים והרגישות בהן התברכת, מעולם לא בלו. היית יוצא עם הילדים להריח פרחי אביב, ולהאכיל בחלה את הברווזים באגם. היית יושב על הרצפה ובונה בקוביות עם הפעוטות, כשהתינוקות זוחלים בחדווה על מאה ותשעים הסנטימטרים של גופך. פעם אמרת לי: "מבינה, כוחו האמיתי של האדם, הוא ביכולתו להשקיע את הרגע כדי להתכופף ולהקשיב ללחישתו של ילד".

כשהייתי מתעוררת בשלוש לפנות בוקר מבכי של תינוק, הייתי הולכת אל המטבח ומוצאת אותך יושב ליד השולחן, כשספרי הקודש שלך פזורים עליו, ואתה מזמר את המילים תוך כדי לימוד.

"תני לי את התינוק, סולבי'לה, אני אחזיק אותו ואלמד", היית אומר.

"בטוח?" הייתי שואלת. "שלוש בבוקר עכשיו. אתה לא צריך לישון?"

הפנים שלך היו מוארות והיית צוחק. "יודעת למה תינוקות מתעוררים באמצע הלילה? הם מתעוררים כדי שאנחנו נלמד תורה!" היית שר עד שהנכד החדש ביותר שלך היה נרדם, שבע רצון, בזרועותיך. אין לי ספק שמילותיך ותפילותיך ממשיכות לרחף מעל כל אחד מהילדים כשהם גדלים.

אבא, אני זוכרת שישבתי עליך שבעה, המומה שאתה לא איתנו. היו לנו רק תשעה שבועות כדי להיפרד. הבית בו ישבנו היה עמוס תמיד. בתור ה'רב' במשך למעלה משלושים שנה, נגעת בחיים רבים כל כך, בנוסף לאלה שלנו.

כשאמא ואתה עברתם ללונג איילנד, לקחת על עצמך ליצור במקום שורשים יהודיים חזקים, ולקרב אנשים למורשת היהדות שלהם. אני מאמינה שההחלטה נבעה מכך ששניכם שרדתם את אש השואה ואיבדתם שם את כל המשפחה, וכעת, כאב לכם לראות את השריפה הרוחנית שמתרחשת לנגד עיניכם. במסירות רבה ובהקרבה עצמית פתחתם את הבית שלנו לכל הקהילה. אף פעם לא הייתם שיפוטיים, רק מושיטים יד לאחרים באהבה. לימדת אותי, אבא, כיצד לפתוח את לבי ומה זאת אומרת לשאת בעול הזולת. עקבתי אחריכם כשאתה ואמא שמחתם את שמחתם וכאבתם את כאבם של אנשים אחרים.

במשך השבעה, אינספור אנשים רצו לספר לנו את הסיפורים שלהם עליך. התבוננתי סביבי ושאלתי את עצמי, כיצד אדם אחד יכול לגעת בחייהם של כל כך הרבה אנשים. בזווית עיני הבחנתי בילדה קטנה, מתייפחת. היא הייתה בת 8 או 9. לא ידעתי מי היא. אני זוכרת שחשבתי: למה שילדה קטנה תבכה על אבא שלי?

לילה אחד, הרב נקש על הדלת שלנו. 'באתי לעזור לכם', הוא אמר

אמא שלה התחילה לדבר. "אבא שלך לא היה רק רב, הוא לימד אותנו לאהוב את היהדות. כשהחלטנו לשלוח את הבת שלנו לבית ספר יהודי, הייתה לנו בעיה אחת. לא יכולנו לעזור לה בשיעורי הבית. לא היה לנו רקע, לא ידע. בהתחלה היינו מתקשרים לאבא שלך עם השאלות. ואז, לילה אחד, הרב נקש על הדלת שלנו. 'באתי לעזור לכם', הוא אמר. בכל לילה הוא היה מגיע להסביר את השיעורים וללמד גם אותנו. איך היו לו זמן וסבלנות? אני בחיים לא אדע. הבת שלי ואני בוכות על הרב שלנו. הוא יחסר לנו."

ואני עדיין מתגעגעת אליך, אפילו עכשיו. לפעמים אני מדמיינת איך היית רוקד בבר-מצוות ובחתונות שלנו, ומברך את ילדינו בברכתך המיוחדת. אבל אז אני מבינה שאתה ודאי צופה בנו ושולח את ברכותיך מלמעלה.

ואני זוכרת גם את הרגעים הספורים שהיו לי ולך לבד בבית החולים. אתה הקפת את עצמך בכל ספריך הקדושים מהבית. השענת אותם על אדן החלון, והפכת את החדר האפרורי והעגמומי למקום של קדושה. סימנת לי להביא לך חומש.

פתחת בפרשת ויחי, בה מסופר שיעקב אבינו חלה. ביקשת ממני לקרוא. ניסיתי, אבל קולי נשבר כשקראתי. "תקריאי לי, מתוקה שלי", עודדת אותי בעדינות.

קראתי כיצד יעקב קרא ליוסף בנו ולנכדיו על ערש מותו. ואז נתן להם את ברכתו האחרונה – ברכתם של מלאכים... המלאך הגואל.

הבטת בי לרגע ואז דיברת. "הגעתי לארץ הזאת לגמרי לבד. הלכתי בגיא צלמוות. מעולם לא חשבתי שאזכה לראות שוב את החיים, אבל אלוקים בירך אותי בחיים חדשים, באמא שלך, בילדים מקסימים, ואני הבנתי שגם אני התברכתי בברכתם של המלאכים. אני יודע שאני עומד להיפרד ממך בקרוב. מה אני יכול לתת לך? למה יש משמעות וערך נצחי?" התחלתי להתייפח וטמנתי את פניי בצווארו של אבי. דמעותיו החמות התמזגו בשלי.

"אני נפרד ממך בברכה, בתי, ברכתם של מלאכים. יהי רצון שהם ילוו אותך ואת בניך ובני בניך בכל מקום בו תהיו."

לעולם לא אשכח את היום ההוא. אני נאחזת בברכתך ובאהבתך.

בהוקרה לאבי היקר,

סולבי