בת-שבע היקרה,

השבוע חגגת את יום הולדתך הראשון, אולם כלל לא היית מודעת לכך. לא יכולת לומר לי איזה ממרח את רוצה על הסנדוויץ' לארוחת העשר, לא היו לך חברות אותן יכולת לשתף בחדשות הנפלאות, והיית קטנה מכדי להסביר לי מה את מעדיפה לארוחת הצהריים. קיבלת כרטיס ברכה מקסים מסבתא, אבל במקום להתפעל ממנו, הכנסת אותו מייד לתוך הפה.

הבוקר של יומך המיוחד היה אומלל למדי. הלכנו לרופא העיניים שם טפטפו לעינייך טיפות להרחבת האישונים, ואז אילצו אותך לפקוח את העיניים כדי לבדוק אותן, למרות יללות המחאה שלך. הצטערתי שנגרמה לך אי נעימות ביום הולדתך, אפילו אם אינך מודעת עדיין למשמעותו. לכן, אי שם בשעות אחר הצהריים, כששתינו היינו לבד במטבח – אני מבשלת, ואת יושבת על הכיסא הגבוה עם בובת פרווה – החלטתי לערוך לך מסיבה קטנה. לקחתי כמה סוכריות מרשמלו קטנות (הפינוק האהוב עליך), כמה גרעיני תירס תפוחים וארטיק קטן, והנחתי הכל על המגש שלך. הבטת בי בתדהמה – מה קרה לאמא – ואז חגגת עליהם בעונג רב.

בארוחת הערב סיפרתי לילדים על המסיבונת שלך, והם מאוד הצטערו שהם הפסידו אותה, אבל בכל זאת שרו לך ואיחלו לך איחולים. את חייכת מאוזן לאוזן ומחאת כפיים, שמחה לעמוד במרכז תשומת הלב. בחנתי את מעגל הפרצופים הקורנים המקיפים אותך, והתפעלתי מהעובדה שרק לפני שנה לא היית חלק מהחיים שלנו.

יש שיר שאני שרה לך לעתים קרובות, אחד מאותם שירים מגוחכים שהמצאתי סתם כך ומעולם לא שכחתי.

היה הייתה ילדה קטנה,
ובת-שבע שמה,
ומאז שהיא הצטרפה למשפחה,
הכל פתאום השתנה.

המלים נשמעו כל כך נכונות ביום הולדתך הראשון. החיים בלי כל ספק השתנו – לא ישנתי לילה שלם כבר 12 חודשים. השעה 10 בערב, כבר אינה בית שקט מלא במלאכים ישנים, משום שהרבה פעמים את לא נרגעת עד לשעות הקטנות של הלילה. הגעת לשלב החינני בו את משרתת ביחידת הרס של אדם אחד. אתמול בלילה תלשת את הטפטים ועקרת את שקע הטלפון מהקיר. יום קודם פוררת חבילת ממחטות נייר וקרעת ספר, והרשימה נמשכת ונמשכת.

אבל היו עוד שינויים. נגעת לליבו של כל אחד מבני המשפחה, והפכת אותם למתוקים יותר. עקיבא, אחיך הגדול שומר עבורך מקום מיוחד בליבו. את נולדת ביום ההולדת שלו, ולכן הוא קורא לך התאומה שלי (תוך התעלמות מפער 9 השנים ביניכם). כשהוא פורץ הביתה אחרי יום לימודים ארוך, את הדבר הראשון שהוא מחפש, וכשהוא רואה אותך, הוא מחייך את החיוך הגדול ביותר שלו, ורץ לחבק אותך כל כך חזק, שאת צווחת במחאה. הוא מתופף על הכיסא הגבוה שלך כשאת לא רגועה, ושוטף אותך בנשיקות אם את מקבלת מכה. הוא מציג בפניך את כל החברים שלו, ולא יוצא מהבית לפני שאת שולחת לעברו אחד מנפנופי הידיים המפורסמים שלך. כשאת בסביבה בת-שבע, עקיבא הוא הילד הנעים ביותר בעולם.

אהבתה של מנוחה, אחותך, שקטה יותר. היא כזאת שיכולה להישאר רגועה גם כשכל השאר לא מצליחים. היא זאת שלוקחת אותך לטיולים ארוכים ברחוב שעתיים לפני שבת. היא נושאת אותך בגאווה – כאות כבוד למעמדה בתור האחות הגדולה.

הערצתה של דבורה כלפיך לוהטת. היא אוהבת להחזיק אותך על הברכיים שלה, במיוחד כשאת מניחה את ראשך הקטן על החזה שלה. היא מתחננת שאני ארשה לה להכניס אותך למיטה שלה, ואז היא משכיבה אותך לצידה ומתכרבלת יחד איתך. וכשדבורה עצבנית וקצרת רוח, אף אחד לא מסוגל להרגיע אותה כמוך.

הקשר של שלומי איתך הוא תערובת מורכבת של אהבה בוערת וקנאה עמוקה

ואז מגיע שלומי, שלומי הקטן שאת מקומו גזלת. הקשר שלו איתך הוא תערובת מורכבת של אהבה בוערת וקנאה עמוקה. הוא הראשון להרים את המוצץ שלך כשהוא נופל, והוא זה שהכי דואג לך כשמחלקים כיבוד. הוא מתרגש כשאת מחכה איתו בחוץ להסעה, ונהנה להביא לך מבחר צעצועים. לפעמים, הצד האפל שלו גובר, והוא נותן לך צביטה מהירה או דחיפה קלה. אבל כשאת בוכה מתוך כאב ותדהמה, הרבה פעמים דווקא הוא זה שממהר לנחם אותך.

בת-שבע קטנתי, בסך הכל 10 קילו של אדם, ובכל זאת נוגעת בביתנו בדרכים רבות כל כך. את הוצאת את המהדורה הרכה יותר והעדינה יותר של כל אחד מאחייך. את מגלה את הדאגה והמסירות המונחות עמוק בפנים. את איחדת אותנו בהערצתנו הזכה כלפייך. כן קטנטונת, מאז שהצטרפת למשפחה שלנו, ה-כ-ל השתנה.

יום הולדת שמח מתוקה שלי,

אמא

*מובא ברשות מתוך Front Page magazine.