לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הישארי איתי

הישארי איתי

בשכבה במיטה לא היו לה שאלות. ביושבי לצידה, לא היו לי תשובות – סיפור חייה של סבתא שלי, אישה עם כוחות מהדור הקודם.

מאת

בתור ילדה הייתי מוקסמת מיופייה של סבתא שלי - שער שחור, עיני ספיר ועור לבן כחלב. היא לא השתמשה באיפור, כשהגנדורים היחידים שלה היו רימל שחור על הריסים, ומניקור כדי להסתיר את כתמי הניקוטין מאצבעותיה. "גברת צריכה להיראות כמו גברת", היא נהגה לומר, אבל טוב הלב שלה וגישת ה'תכלס' שלה לחיים, היו הדברים האמיתיים ביותר בה.

דברים חשובים היו חשובים, והיא ידעה מי היא. אבא שלה היה רב גדול באירופה – אדם קדוש, נערץ על חסידיו ומכובד על ידי הארכיבישוף המקומי – אשר קיבל אשרה מיוחדת לחירות מהנאצים. "רועה אינו עוזב את צאנו כשהזאב בא", הוא אמר, וכל המשפחה שלו צעדה לאושוויץ. סבתא שלי התייחסה ברצינות רבה גם לזה.

אחר כך, כשהאודים הניצולים מאש מצאו את מקומם, היא נישאה במהירות, ולא בצורה מוצלחת. שניהם היו ניצולים שרצו נואשות למלא חלל בלתי נתפס. הנישואים שלהם לא יכלו להחזיק מעמד תחת משקל כזה. הם הסתיימו והיא הגיעה לארה"ב, שוב לבד.

כבת לתלמיד חכם, היא עבדה בשתי משרות כדי להאכיל את שני ילדיה הקטנים, ועישנה כדי לא להירדם. בסופי שבוע היא יצאה לשיעורים ללימוד אנגלית. פעם היא חלמה להיות רופאה, וכעת, היא קראה ספרים באנגלית קלה כדי לרכוש לעצמה אוצר מילים, ולמדה לישון בעמידה.

איכשהו, שניהם נשענו על האמונה בטוב, וכעת הם יכלו להישען זה על זה

ואז היא הכירה את סבא. הוא היה גבוה וחזק, עם חיוך גדול וצחוק מהיר. איכשהו, שניהם נשענו על האמונה בטוב, וכעת הם יכלו להישען זה על זה. הוא קרא לה "ממאלה" בקולו העמוק והעשיר. ביתם היה חם, מלא ריחות של מרק עוף ועוגיות סוכר; המספרים על זרועותיהם כוסו בשרווליהם; הסיפורים היו ביידיש, והסודות בהונגרית; וזרם בלתי פוסק של אורחים ונכדים מילא את הבית.

בדירה שלהם בבורו-פארק, עם השטיח הקטיפתי הכחול, הם בנו מורשת חדשה. סלט טרי עמד מוכן במקרר ליד בשר מעושן מהסוג המשובח ביותר וזיתים. אגרטל עם פרחי קאלה עמד על אדן החלון. והכי טוב, סוכריות טופי מתוקות המתינו לי בקופסת הממתקים המזוגגת. הכנסתי אליה את ידי יותר מידי פעמים, אבל קופסת הממתקים לעולם לא התרוקנה, וסבתא מעולם לא אמרה, "די, מספיק!"

ידעתי שהיא אוהבת אותי. השקית מהכול-בו הייתה מלאה במתנות – גרביים מדוגמות, ספרי קריאה ועגילי כסף קטנים. היא סיפרה לי את הסיפורים הישנים שוב ושוב, על הגנרל האמיץ ועושה הטליתות הפשוט, ואיך נרקוד יחד בחתונה שלי. הייתי מסתכלת עליה. היא ענדה פנינים ולבשה סוודרים רכים ותכולים, הפאה שלה תמיד הייתה מעוצבת בקפידה, ובחיקה הבטוח מצאתי שלוה ומרגוע - לא נראה שדברים רעים יכולים להתרחש שם.

היא התייחסה לסרטן בצורה עניינית, כמובן. ואני, נכדתה הגדולה ביותר, ביליתי איתה שבועות בבית החולים. בתחילה רק ביקרתי, סיפרתי סיפורים, חייכתי חיוך מעושה. מאוחר יותר, הייתי מרוקנת סירי לילה, רוחצת ומשכיבה אותה. "אני לא ממש מסתכלת", אמרתי לה כשקילחתי אותה במיטתה, הפעם היחידה בה ראיתי אותה בוכה, "אני חושבת על דברים אחרים". החדר היה מחניק, ומים פושרים מילאו קנקן ירוק. הפרוזדור הסריח מחומרי חיטוי ומריחו של ייאוש. גדולה מכדי להתנחם על ברכיה של סבתא, כעת הייתי אני זו שסיפרה לה סיפורים. איכשהו, גיליתי שאני לא מסוגלת להאמין שבסופו של דבר היא עלולה למות באמת. חיכיתי באמונה, בלהט, לסוף טוב. כנראה קראתי יותר מידי סיפורי מעשיות.

היא הציעה לרופאים עוגיות שקדים בלגיות, כשהם דיברו בקולות רציניים. היא שמעה את המילים שהם לא אמרו, וקיבלה את המצב. מה הטעם להאשים, לבזבז זמן על חרטות? אבל אני זעמתי על הרופאים, על הסרטן. האם הם יודעים מי היא? למה הם לא מתקנים את הגוף שלה? מתחת לכיסוי הראש שלה, נמלטו קבוצות שער מקריות ונתלו חסרות כיוון, נוחתות בלתי רצויות על כתפיים ומצעים.

מחוץ לחלון, הקיץ נמשך בלעדינו. עצמתי את עיני לרגע וחלמתי על הזמן שלפני ימים אלה. אחר כך בכיתי מעט בחדר הרחצה הקר והקטן. הבטתי במראה, והבחנתי כיצד נשלה ממני פלומת הילדות הרכה. עשיתי היכרות עם עצמי החדשה.

התבוננתי בסבתא מקרוב. עור ידיה היה דק ומלא חבורות, ובקצות תחבושת הגאזה היו כתמי דם יבש בגון החלודה. זכרתי כיצד ידיים אלה אפו עוגות, החזיקו תינוקות. זמנים משתנים, רק הדברים הבסיסיים ביותר נשארים. היא הציעה לי את הג'לי והתפוז שלה. רציתי לומר, "אני אוהבת אותך", אבל זה נשמע יותר מידי כמו פרידה, אז במקום זה אכלתי את התפוז.

הסרטן התפשט בעצמותיה. הוא אכל אותה מבפנים. קו של כאב נחרש במצחה, סדק עמוק בפני הפורצלן העדינים שלה. ישבתי לצידה, שומרת, מפחדת שמשהו שחור יגנוב לי אותה. היא ישנה בצורה לא רגועה, נאנחת בחלומותיה, ואני שרתי בלחש, "תישארי איתי. תישארי איתי."

"האם רצית אי פעם לנקום?" והיא ענתה, "את הנקמה שלי"

לפעמים היא הייתה מדברת על המחנות, על הרעב והידידויות. היא הייתה בת 15 כשהם עלו על הרכבת. רק בת 15, בגילי! איך היא הצליחה לחיות? "עשינו מה שהיה צריך לעשות כדי לשרוד." בלי מילים עודדתי אותה, "תעשי את זה שוב. מה שעשית, תעשי שוב".

אמא שלה ואחותה הלכו ישר אל תאי הגזים. היא עבדה כמכונאית מטוסים. הנשים בצריפים היו נחמדות, היא אמרה. קפה מר, דליל, לחם יבש, פחד בלתי פוסק. שאלתי אותה, "האם רצית אי פעם לנקום?" והיא ענתה, "את הנקמה שלי".

במחלתה וכאביה, היא נזכרה במילים האחרונות של אבא שלה אליה, הצוואה היחידה. "תהיי חזקה, בתי." נראה לי שהיא חיה את כל חייה על פי עצתו. מעולם לא שמעתי מפיה תלונה. "מה שה' עושה תמיד טוב. את יודעת יעלי, אין לנו שאלות על זה." אני לא ידעתי. אני כן שאלתי. היא סבלה מספיק, היא רק בת 62. איפה הרחמים שלו? מה הצדק בזה? זעקתי בדממה. בשכבה במיטה לא היו לה שאלות; ביושבי לצידה, לא היו לי תשובות. היא הניחה את ידה על לחיי, יד קרה מול עורי החם. "את חלק משרשרת טובה וחזקה, את יודעת". לקחתי את מה שהיא הציעה לי, את השרשרת הבטוחה, ונאחזתי בה בחוזקה. היא אמרה שהיא כל כך מצטערת שלא נשאר לה כלום לתת לי. אמרתי לה שהיא כבר נתנה לי מספיק.

ואז המילים שלה הפכו בודדות יותר ורחוקות יותר זו מזו, נדחקות בקושי מבעד לשפתיה היבשות והסדוקות. התאמצתי יותר לשמוע אותה. בסוף, עיניה הכחולות המקסימות פלבלו בראשה כמו גולות גרוטסקיות שאינן רואות, ואני נחרדתי ממנה, מפניה הנפוחות ומריח הניוון. הדבר הזה היה סבתא שלי. אבל נשארתי שם כל עוד הניחו לי, מקווה ומייחלת.

זמננו תם. מתכונים וזיכרונות, חיים של חוכמה נמוגו עם נשימתה האחרונה. הצער העיק עליי. ידעתי שאראה אותה רק בחלומותיי, וזה לא יהיה אותו הדבר, וזה לא יהיה מספיק.

בבוקר הלוויה ירד גשם. מישהו תלה על עמודי החשמל ותחנות האוטובוס מודעות עליהן נכתב: "הלכה לעולמה, האישה היקרה, גברת לאה ולדמן, בת הנגיבאנער רב. תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים". זה היה סופם של חיים שמוצו היטב. דף על עמוד חשמל, ומילים המיטשטשות בגשם.

גדלתי בהיעדרה. כועסת ונבוכה איבדתי אותה. אבל לאט, ברכות אני נזכרת - שאני חלק מהשרשרת; שאני הייתי יקירתה... לתינוקת שלי יש את העיניים הבהירות שלה.

כל השנים האלה חלפו בלעדיה. ועדיין, כמה הייתי רוצה לחזור לחמימות מטבחה, אל מאפי השמרים שתופחים בתנור, ואליה היושבת בכיסאה, סורגת סוודרים ארוכים ומורכבים, ומספרת סיפורים ארוכים ומורכבים בקולה הסדוק מעישון. אפילו אז ידעתי שאני נמצאת עם אישה גדולה, וקיוויתי שאולי גם אני אהיה כזאת. ואז היא נפטרה. וכשהציעו לי, הגדולה בנכדים, כשידיי עדיין לחות מספוג הרחצה, לקחת מה שאני רוצה מחפציה, לקחתי את קופסת הממתקים.

31/10/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 12 תגובות ב-12 דיונים

(12) מימון עדה, 6/6/2011 21:15

היזדהות מוחלטת

לא יכולתי להפסיק לבכות, מכיוון שהסוף ממש מזכיר לי את סבתי עליה השלום והיה לה סיפור מאוד דומה וגם היא נפטרה בגיל צעיר מאוד ואני הייתי "יקירתה" (התכשיט שלה!!!)הנכדה הבכורה והאהובה שהייתה מאוד קשורה אליה וגודלתי על ידה, חונכתי על ידה ואני שמחה שגדלתי על ערכים שכאלה ושזכיתי להנחיל אותם לבניי שייחיו המנחילים לי כל כך הרבה נחת עם דרך ארץ ונימוסים שרק מי שחונך על ידי ניצול שואה יכול להבין אותם, ה' ייקום דמם של כל בני משפחותינו שנשרפו שם ונותר לנו רק לקוות לעולם יפה יותר וטוב יותר על ידי כך שאנחנו שזכינו להיות קרובים אל היהלומים האלו הסבתות שלנו ננחיל זאת לשאר העולם בכך שנמשיך את מורשתן.

(11) רות, 12/12/2010 18:56

מדהים!!!

ממש מרגש ועצוב , כלכך קשה לי לשמוע על אנשים שמתים מסרטן וזה מכניס לי פחדים לגבי משפחתי ועךי, יש למחשהו עצה איך להתגבר על לחץ צצחלת הסרום

(10) רחל, 1/11/2010 21:47

הסיפור מרשים ומרגש, לא נראה לי שסיפור כזה לא אמית, כפי שנכתב למעלה הביטוי, רגשי כ"כ וחם כ"כ מאוד התחברתי תודה לך.י

(9) , 1/11/2010 17:56

אומרים שהזמן מרפא

אבל הזמן רק מביא איתו יותר געגועים. אני כותבת את זה ובוכה כמה הייתי רוצה שהילדים שלי היו זוכים להכיר את סבא שלי, האיש הכי מדהים בעולם אני לעולם לא ישכח את הסיפור על איך שכמעט הנאצים הרגו אותו בגלל שהייתה לו חתיכת גבינה צהובה בכיס... הוא היה רק ילד... כל כך מתגעגעת אליך סבא ואני לרגע לא שוכחת אותך כמה אהבת אותי ותמיד נתת וקנית ודאגת... הבאת לי המון לחיי ואתה תמיד בלב שלי אסירת תודה על שזכיתי לסבא כמוך... רק חבל שלא נשארת עוד קצת...

(8) חגית הולנדר, 1/11/2010 16:16

יעל היקרה, סבתותי וסבי האהובים והיקרים נפטרו לאחרונה, בהפרש של 3 שנים. הכאב של הפרידה הוא קשה. הסיפור המרגש שלך מחזק את כולנו, לדעת להזכר ולהתבונן בענווה ובאהבה על הדמויות מופת הללו שהקשר איתן בנוי על אהבה ללא ביקורת הדדית. כילד אתה סופג את זה, וכמבוגר אתה נוצר את זה. זה משהו שאי אפשר לחקות. הנתינה ההדדית היא הכוח. שתזכי להוציא את הכח הזה מהזכרונות ... תודה.

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub