רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

האישה היהירה

י״ג בתמוז ה׳תשס״ט י״ג בתמוז ה׳תשס״ט 05/07/2009 | מאת הרבנית פייגה טוורסקי

אשתי מתפארת בהישגיי בציבור – ואני לא סובל את זה!

שאלה שהופנתה אלי:

לאחרונה התחילה אשתי להתגאות בפני חברים ובני משפחה בתפקידים ובאחריות שאני נושא בקהילה. במהלך השיחה, כשהיא אינה יודעת לספק עוד פרטים אודות פעילויותיי השונות, היא מעבירה לי את השרביט. הדבר מציב אותי באור לא נעים. אותן פעילויות, בהן אני מעורב, מסבות לי תענוג וסיפוק רב, שנובע רק מעצם עשייתם. אינני זקוק למוטיבציה נוספת בדמותה של הכרה ציבורית. לאשתי, מצד שני, יש צורך לקדם את פעילויותיי בציבור. ואז, כשמדלדל אוצר הפנינים שלה, היא מעבירה לידיי את תפקיד היחצ"ן, בדרך שמביכה אותי.

אני מבין את גאוותה, אם כי בניגוד לה, אין לי צורך לחלוק בה עם הזולת. איך אוכל למתן זאת?

תשובתי לשאלה:

אתה ראוי לכל שבח על כך שאינך מבקש שבחים והכרה בעבודתך למען הקהילה. גישתך הנאצלת היא בגדר היוצא מן הכלל, ולא הכלל. רוב האנשים זקוקים להכרה וחיזוקים חיוביים על מעשיהם הטובים.

עם זאת, חשוב להבין שטוב לב אינו מתמצה בנתינה בלבד. קבלה והכרת תודה הינם בעלי חשיבות לא פחותה כשמדובר ביחסי אנוש.

קח למשל, את עצתה של חברתי. לפני ששמעתי את דברי החוכמה שלה, נהגתי להגיב בהתגונננות ובהתנצלות למחמאות על מראי, לבושי, תסרוקתי, בישוליי, ההרצאות שלי או כל הופעה אחרת בציבור, וכן הלאה. חברתי, בחוכמתה ציינה בפניי שהדרך הנכונה והיפה להגיב למחמאה היא פשוט לומר: "תודה".

כשאנו מאפשרים לאחרים "לתת" לנו באמצעות מחמאה, או התייחסות להישגינו, אנו עושים מעשה טוב, ממש כפי שאנו עושים כשאנו מושיטים יד למישהו. על אחת כמה וכמה במקרה שלך, משום שאין לך כל אינטרס אישי או רצון למשוך תשומת לב. בכך הופך המעשה לאלטרואיסטי, מעשה בו אתה מכבד את אשתך.

כפי שאתה יודע בוודאי, בני זוג עורכים שינויים רבים בחייהם במסגרת הנישואין. ייתכן שעמדתה של אשתך אינה מתאימה לך, ואף גורמת לך אי נעימות, אך עליך להיות ער לכך שהדבר נובע מגאוותה בהישגיך.

לעתים קשה לנו יותר לקבל הכרת תודה - מאשר לתת

אנו אומרים "תודה" כשאנו מקבלים משהו מאדם אחר, משום ש"לקיחה" פוגעת בצורך האנושי בעצמאות. כשאנו אומרים "תודה" אנו "מחזירים" משהו לאותו האדם, וכעת אנו משתווים זה לזה. נתינה היא צורך אנושי בסיסי ועמוק ביותר, ולכן נתינה גורמת לנו סיפוק רב יותר. משום כך, לעתים קשה לנו יותר לקבל הכרת תודה - מאשר לתת אותה. לפיכך עלינו להתאמץ ולקבל על עצמנו גם את ערך ההודיה.

לאחרונה התבקשנו בעלי ואני להיות אורחי הכבוד בארוחת ערב חגיגית של ארגון צדקה גדול. הוועדה, שציפתה לסירוב אפשרי מצידנו, הציבה מצידה שורה של אורחי כבוד משנים קודמות כדי לעודד אותנו להסכים. אלה היו אנשים שנאלצו להפעיל עליהם "לחץ ידידותי" (ומרפק במותן) כשסירבו לכבוד כאשר הוזמנו לאירוע בעבר. ידוע וברור, שמטרתם של ארועים כאלה הוא גיוס כספים עבור המוסד הראוי להם. מחוות ומחמאות הם תמיד חלק מהטקס. אין שום ספק ש"אנחנו, זה לא מה שחשוב". מה שחשוב הוא התועלת שתבוא מאיתנו למוסד. נקודת מבט זו שומרת עלינו מפני מזהמים כמו אגו ואנוכיות, ומעבירה את המרכז מ"אני" למה שבאמת חשוב. במקרה שלך, לא מדובר בך, כי אם בעונג שאשתך שואבת מהענין, בזכותך.

כמובן, כל זאת בתנאי שאשתך אינה מגלה פרטים אסורים כאשר היא מספרת לאחרים על הישגיך.

גבולות הענווה

נוסף על כך, יהיה זה מועיל לציין שההלכה רואה בצדקה הנעשית בסתר את סוג הצדקה הנעלה ביותר. זאת למעט מקרה בו נתינת הצדקה תהווה אות ומופת לאחרים לעשות כן. דוגמה לזולת עולה בערכה על האנונימיות. אתה אמנם בוחר בהחלט באנונימיות, אך להגנת אשתך ניתן לומר שיתכן שהאזנה לסיפורי מעשיך הטובים עשויה להמריץ אחרים לפעול כמוך.

אכן, ענווה וצניעות הינן בעלות ערך רב, אך בשימוש מוגזם, אף הן עלולות להפוך, באופן פרדוקסלי, לביטוי של האגו.

ענווה וצניעות, באופן פרדוקסלי, עלולות להפוך לביטוי של האגו

קח, למשל, אנקדוטה הומוריסטית זו. לפני התפילה החגיגית של יום כיפור, ניגש רב הקהילה אל ארון הקודש ובחרטה גדולה קרא: "ה', אתה הכול, ואני, עם כל הידע שלי, אפס". אחריו עשה זאת החזן, שניגש לארון הקודש מכה בחזהו, וחזר על מילות הרב, שהכירו בגדולת ה' ובאפסותו-שלו. אחריו בא השמש, שנפל על ברכיו, וביטא אותן תחושות של אפסיות והיות "כלום" אל מול מלכות ה'. החזן התבונן בשמש המכה על חטא, פנה לרב ואמר: "תראה מי חושב שהוא 'אפס' ".

לפניך דוגמה היסטורית נוספת. שאול, מלך ישראל הראשון, מתואר בספר שמואל כמי שנמצא "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". אך ענווה יתרה שלא במקומה הורידה אותו מכסא המלוכה. הוא נעדר את הגאווה והביטחון הראויים למלך. בענוותו המוגזמת, נתן לעם להנהיג, ונענה לבקשותיהם במקום להתעקש על נאמנותם לדברי ה' שנאמרו באמצעות נביאו. דברי התוכחה של הנביא אומרים הכול: "הלוא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה" (שמואל א', ט"ו, 17).

בניגוד לשאול, משה רבנו, על אף שהיה העניו באדם, הכיר בחשיבות תפקידו כ"מורה" האגדי של בני ישראל. הפסוק "וענוים יירשו ארץ" בתהלים ל"ז, פורש במקורות לא-יהודיים כביטוי שמתייחס לאנשים שאינם מכירים בערך עצמם. ענווה במובן הצטנעות, אינה נחשבת לסגולה או מעלה ביהדות. ענווה במובן שהיהדות מוקירה, מתייחסת לפוטנציאל שטרם מומש. משה, הנביא והמורה הגדול של כל הזמנים, היה עניו, משום שהבין שהוא אינו אלא כלי נגינה שבו משתמש הקב"ה כדי לנגן את מנגינתו השמימית. הוא ידע גם שככל שהוא יהיה צינור נקי יותר, כך גם האופן שבו תימסר תורת ה' יהיה אמיתי, טהור ונעלה יותר.

משום כך, אנו מגדירים ענווה כהכרה בעובדה שכל מה שאנחנו, כל הפוטנציאל הבלתי מוגבל שלנו וכל גדולתנו – כל אלה הינם מתת הא-ל. באותה המידה אנו מתמודדים עם המציאות שמראה לנו כמה ארוכה הדרך שעלינו לעבור, כדי לממש את הפוטנציאל שלנו.

אם אתה מודאג מהצורך של אשתך לשבח ולהלל את הישגיך, כדאי לך לבדוק, באופן דיסקרטי, האם יש לה זהות אישית משלה. ישנם מקרים מסוימים, שבהם נשים שנעדרות תחושת זהות עצמית ותחומי עניין שמספקים דימוי עצמי, עשויות להזדהות עם עיסוקי הבעל, כדי להרגיש טוב יותר. אין ספק שהתנהגות מוגזמת כזאת מהווה בהחלט אות אזהרה ולעתים דורשת ייעוץ אישי.

אם לדבר באופן מעשי, אני מציעה לך לשקול את הצעדים הבאים:

  1. עודד את אשתך לטפח תחומי ענין ויוזמות משל עצמה.
  2. היעזר בהומור כדי לנטרל את המבוכה שבדבר, אל תיקח את הענין ברצינות רבה מדי.

 

אמי עליה השלום, האמינה בדבקות באשליה שילדיה הם הטובים ביותר בעולם כולו. מספר פעמים ישבה עם ילדיי, כשאלה היו צעירים, וסיפרה להם שאני הייתי התלמידה החכמה והטובה ביותר בכל המחזור שלי בבית הספר. עם הזמן, הסיפור צמח והשתפר. מהר מאוד הייתי התלמידה הטובה ביותר בבית הספר, ולבסוף באיזור כולו. הם לעולם לא שבעו מסיפורי סבתא אלה, ובעצם חיכו בקוצר רוח לשיפורים ולהרחבות. הם בעיקר אהבו להקשיב לסיפורים אלה, משום שהם שיקפו את אהבתה הגדולה אליי, ובשל העונג והנחת שהיתה שואבת מטוויתם ומסיפור המעשה. כשהם שבו וסיפרו מעשיות אלה באוזניי, ושאלו אם אכן כך היה, הייתי מגחכת ואומרת להם שהאמת, בדמותם של הסיפורים הנהדרים והנפלאים, טרם סופרה, ושהמניה שלי נמצאת בעליה מתמדת. הומור יכול לפוגג כל סיטואציה מביכה.

לסיכום, היה מודע לכך שבכל תחומי החיים, מבפנים ומבחוץ, האיזון הוא זה שיראה לך את הדרך הנכונה. מצד אחד של הקשת יהיו יוהרה וחשיבות עצמית, ומצדה השני, ענווה מוגזמת. לספר הכול באופן מוגזם, הוא הקצה אחד של הסקאלה, ולרצות להיבלע באדמה כשאשתך מספרת בשבחך, ומתגאה בך כל כך, הוא הקצה השני שלה. האיזון האמיתי נמצא במקום טוב באמצע, על יד שביל הזהב של הרמב"ם.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן