רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

איך ממלאים את הקן המתרוקן

י״ט בשבט ה׳תשע״ב י״ט בשבט ה׳תשע״ב 12/02/2012 | מאת בסי גרוון

באותו ליל שבת אצל משפחת פיין, גיליתי איך הייתי רוצה שהקן שלי ייראה כשהוא כבר לא יהיה מלא בקטנטנים.

אני בטוחה שמשפחת פיין שכחה ממני לגמרי. אין לי ספק שהם יהיו מופתעים אם ידעו כמה הרבה אני חושבת עליהם. אחרי הכל, הקשר שלנו היה קצרצר וחולף – התארחתי אצלם, עם בעלי והילדים, במשך שבת אחת, ואז נפרדנו. עם זאת, אותו ביקור העניק לי חזון שאליו אֱצָמֵד למשך עשרות שנים.

פגשנו את משפחת פיין לפני ארבע שנים, כשהתארחנו אצלם לשבת. אחי נישא אז לנערה מקסימה מהשכונה שלהם, וכל המשפחה שלנו התלכדה כדי להשתתף בסעודות השבע-ברכות שנערכו לכבוד החתן והכלה במשך השבוע שלאחר החתונה.

לא הרבה אנשים היו מתלהבים לקבל לביתם זוג עם שלושה ילדים, שאחת מהם תינוקת בת שבעה שבועות הסובלת מגזים... בשביל הפיינים זה היה בסדר. "יש לנו כמה חדרי שינה פנויים ואנחנו מאוד נשמח אם תשתמשו בהם. בטח שנישן מצוין בזמן שהתינוקת תבכה. ואם נשמע אותה, דווקא יהיה נחמד לשמוע שוב תינוק בבית."

הקישוט העיקרי על הקירות היה במסדר אינסופי של צילומי חתונות.

הגענו לבית פיין כמה שעות לפני כניסת השבת. העיצוב היה צנוע מאוד. השטיח מהוה, הרהיטים פשוטים – בלי אהילים מצועצעים או שולחנות קפה ארט-דקו. הקישוט העיקרי על הקירות, ועל כל משטח פנוי אחר, היה תמונות. כלות יפהפיות עמדו לצד חתנים צעירים במסדר אינסופי של צילומי חתונות. תינוקות חסרי שיניים וזאטוטים שובבים חייכו לצד קוביות משחק וכלי אוכל.

תוך זמן קצר גילינו שלזוג פיין יש תריסר ילדים, כולם נשואים, ומספר סודי ומכובד של נכדים. שיחקנו "גיאוגרפיה יהודית" במשך זמן מה: לא הכרתי את הבת שלהם מירושלים, אבל השכנה שלה הייתה חברה טובה שלי, והבת-דודה השנייה שלי גרה באותה עיר שבה גר בנם הרביעי.

מייד חיבבתי את גברת פיין. היא הייתה אישה ישירה, נעימה, בשנות הששים המוקדמות לחייה, שאמרה מה שחשבה וחשבה מה שאמרה. בעלה היה מהדורה זכרית שקטה יותר של אותן תכונות. הילדים שלי הרגישו בבית, מצב שבדרך כלל מעורר לחץ מסוים בקרב מארחים זרים וכמובן – בנו ההורים. כאן, לעומת זאת, נראה שהמארחים שלנו נהנים בכנות משמחתם של ילדינו.

היה זה יום ששי בצהריים, ולכולנו היה המון מה לעשות. לאחר שיחת ההכרות הראשונית שלנו, עלינו למעלה כדי לפרוק את המזוודות, והפיינים התרוצצו כשהם ממהרים לסיים את כל ההכנות של הרגע האחרון לקראת השבת. שתינו הדלקנו נרות. בהתאם למסורת המוכרת של הדלקת שני נרות כנגד המצווה הכפולה לשמור ולזכור את השבת, ואחר כך נר נוסף לכל ילד - היא הדליקה שתי מנורות מהודרות בעלות שבעה קנים כל אחת, ואני חמש נריות. מיהרתי לביתה של גיסתי החדשה כדי להצטרף לחוגגים.

באמצע הארוחה גיליתי ששכחתי טיטולים לתינוק, והילד האמצעי שלנו התחיל לבכות והיה זקוק בדחיפות למיטה. הרמתי אותו ויצאתי אל הפיינים. נקשתי קלות ונכנסתי, כפי שביקשו ממני לנהוג. הדבר הראשון ששמעתי היה שירה. בני הזוג שרו יחד זמירות שבת, הסופראנו שלה מחמיא בעדינות לבריטון המצטלצל שלו. השירה שלהם הייתה כמו האישיות שלהם – פשוטה ועשירה. הם לא נכנסו להרמוניות מסובכות, לסלסולים או לעיבודים מרשימים. אבל יכולת להרגיש שהם חושבים על המילים שהם שרים.

בדרכי אל המדרגות, יכולתי לראות בבירור את שולחן השבת שלהם בחדר האוכל. בני הזוג ישבו קרובים זה לזה, קערות מרק ריקות מחרסינה לפניהם. בקצה השולחן הבהבו ארבעה-עשר נרות. על הקיר לצידם תמונה שצולמה שלוש שנים קודם, בחתונת בנם הצעיר ביותר. זאת הייתה תמונה של כל ילדיהם עם בני זוגם – 24 איש המקיפים את הזוג פיין. זה נראה כמו יחידה צבאית קטנה.

מה שתפס אותי הייתה האווירה. השתהיתי למרגלות גרם המדרגות לקומה השנייה, ואפילו עכשיו, אני נאבקת למצוא את המילים שיוכלו לתאר את השלווה, השלמות ושביעות הרצון שהפיינים הקרינו סביבם.

"קן מתרוקן" תמיד נשמע לי כמו מושג עצוב. פעם הקן היה מלא בילדים, חי ותוסס, אבל עכשיו הוא קונכייה ריקה, חסר את הניצוץ שפעם היה בו. היו לי הרבה רגעים שבהם חלמתי על אותו יום שבו ילדיי יהיו גדולים, נשואים, ובבתים משלהם, ואני איהנה משלווה מבורכת ובלתי מופרת. למרות זאת, אצבעות קרות של פחד לופתות את לבי כשאני שומעת מישהו מדבר על הקן המתרוקן. האם החצי השני של חיי הנישואין שלי יעבור עליי מתוך האזנה לצלילי העבר?

התמונה שנטבעה במוחי, מזכירה לי שצריך לפעול.

הפיינים אפשרו לי להביט אל תוך קן-ריק מלא. מלא בכבוד ובהערכה הבוגרת של בני הזוג. מלא בתחושת הסיפוק שבאה כשמגדלים ילדים וזוכים לראות את כולם מכים שורש וצומחים בעצמם. מלא בזיכרונות שמחים שמחזקים ולא מאכזבים. באותו ליל שבת, כשהפעוט בידי, ובעודי מחפשת טיטולים לתינוקת ומוקפת בגוזלים הקטנטנים שלי, ראיתי איך הייתי רוצה שהקן שלי ייראה כשהקטנים כבר לא ימלאו אותו.

המראה אינו זיכרון מטושטש בירכתי מוחי שממתין בסבלנות לאורך השנים. ברור לי שלא מגיעים סתם כך לשביעות רצון כמו של הפיינים, כשהילד האחרון יוצא מפתח הבית. זו הצטברות של שנים על גבי שנים של בניית חיי נישואין טובים, של שמירה עקבית על סדר עדיפויות, של בניית הבית שבו היינו רוצים לבלות את יתרת חיינו. התמונה שנטבעה במוחי, מזכירה לי שצריך לפעול. היא מאותתת לי להתעדכן בחייו של בעלי ובעולמו הפנימי, מזכירה לי למצוא זמן לשנינו באמצע המולת החיים, וקוראת לי לגדל את ילדיי בכבוד, כדי שנשלח אותם לדרכם העצמאית באהבה ולא בכעס.

המראה הזה הפך לחלום אישי. אני כבר לא חוששת מהקן הריק. אני חושבת על הבית הפשוט של משפחת פיין, וחולמת על סיפוק, אחדות ועל להבות מרצדות, להבה אחת לכל אחד מהאורות שיש לי על פני האדמה.

*מובא ברשות מתוך Frontpage

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן