נראה שמוסד הארוחה המשפחתית במשך ימי השבוע (מישהו אמר גם בסופי השבוע?) הופך לאט לאט (אבל בטוח!) למוסד שאבד עליו הכלח בעולם המערבי.

ככה זה היה – עד למחקר שנערך לא מזמן על ידי המרכז הלאומי להתמכרות ולהתמכרות לחומרים ממכרים. הם גילו שככל שהמשפחה אוכלת לעיתים קרובות יותר את הארוחה העיקרית ביחד, ככה קטן הסיכוי שהילדים יתמכרו לאלכוהול או לסמים.

למרות שהם לא פירטו מהן ההתנהגויות הראויות לשעת הארוחה כדי שהאסטרטגיה הזאת תצליח, אפשר להניח שבעוד שזה לא הכרחי שהארוחה תהיה תוצרת בית, חשוב מאוד שתהיה איזושהי אינטראקציה בין בני המשפחה הסועדים יחד. זה ודאי מחייב גם כיבוי של הטלוויזיה (לא רק השתקתה), ניתוק כל המכשירים הסלולאריים (והיומנים האלקטרוניים, ומחשבי כף יד ו...) ואולי אפילו (למרות שזה עלול להיות יותר מידי מהפכני) לא לענות לטלפון הקווי – אם עדיין יש לכם כזה.

אם הנושא הופך לאישי מדי, נוכל למחות ולומר ש"יש כאן חוסר עניין ציבורי"

זמן הארוחה הוא הזדמנות מצוינת להתעדכן בחיים של כולם, לשמוע על חדשות הקהילה, לשוחח על נושאים אקטואליים מעניינים. אם הנושא הופך לאישי מדי, נוכל למחות ולומר ש"יש כאן חוסר עניין ציבורי". אם ילד לא מפסיק לדבר נוכל לנסות לרמוז לו ש"עינגת אותנו מספיק זמן".

אבל באופן כללי, השולחן שייך לכולם, כל הנושאים פתוחים, ובדרך כלל לפחות שני ילדים משוחחים במרץ (ועוד שניים מדברים על משהו אחר רק כדי להפריע!).

למרות שאנחנו בקושי קונים ארוחות מוכנות (עקב מגבלות פיננסיות) אני מסרבת להיות טבחית בהתרעה קצרה. ארוחה אחת מבושלת – ומוצא אחרון של קורנפלקס עם חלב. זה מאפשר לי לשבת ליד השולחן ולקחת חלק בשיחה – או לא.

לפעמים, בגלל התחייבות לעבודה או תסבוכות מתוזמנות אחרות, בלתי אפשרי שכל המשפחה תאכל יחד. לפעמים אין ברירה. ולפעמים זה עניין של סדר עדיפויות. מה ייטיב יותר עם הילדים שלנו: פעילות נוספת אחר שעות בית הספר או ארוחה רגועה עם שאר המשפחה?

קשה להתווכח עם סטטיסטיקות.