רוב הילדות הקטנות (והרבה ילדות גדולות) אוהבות מגזינים של חתונות וכתבי-עת של כלות. הן אוהבות להתבונן בתמונות ולדמיין. הפנטזיות שלהן כוללות את השמלה המושלמת, הצבעים המושלמים, הפרחים המושלמים – ולפעמים גם את הגבר המושלם.

כשמגיע היום האמיתי, עברו עליהן שנים של הכנה. סגנונות השמלות נבחנו והתחלפו. הטבעות נבדקו ועודכנו. התסרוקות האופנתיות ביותר נשקלו ודורגו. החתן בר המזל צריך רק להיכנס לאמצע התמונה; משימה קלה בעידן המצלמות הדיגיטליות!

מעולם לא הייתי אחת מהבנות האלה. לא התעניינתי במגזינים של כלות. למעשה, התייחסתי אליהם בבוז. למרות שהייתי בהחלט להוטה להתחתן, כל מה שרציתי היה הגבר.

קניתי את השמלה הראשונה שהתאימה לי (בהנחה), בחרתי תפריט פשוט, תזמורת סבירה והטלתי וטו על עוגה. אוקיי, שמתי לב שהיהלום בטבעת היה קצת קטן, אבל נדמה לי שחלפו כמה שנים עד שהבחנתי בכך.

כעת, תודה לא–ל, בתי מתחתנת, ובכל הנושא הזה היא לא כמוני בשום צורה – ההפך הוא הנכון. בתי רוצה טבעת יוקרתית, שמלת פאר ואת כל הרעש וההמולה הכרוכים בעניין. היא רוצה צלם נהדר, כי היא מדמיינת את עצמה מתבוננת באותן תמונות במשך השנים שיבואו לאחר מכן. אם הייתי אומרת לה שאותם שני אנשים בתמונות החתונה שלי נראים לי כעת כמו זרים, היא הייתה מביטה בי בחוסר הבנה גמור. אם הייתי מנסה להסביר שהאתגרים והשמחות המשמעותיים ביותר בחיי היומיום אינם כוללים ישיבה על הספה והעלאת זיכרונות, הייתי מאבדת את כל האמינות שעוד נותרה לי.

לכן, אני שומרת את דעותיי לעצמי, לגבי נושא זה ולגבי שאר הפרטים. אני מבינה, שזה לא קשור אליי. על טעם ועל ריח אין להתווכח. לי כבר הייתה החתונה שלי, זו החתונה שלה.

זה לא קשור אליי. זה קשור לילדים שלי, ורק הם יכולים לחיות את חייהם.

אולי יש כמה דברים שהייתי עושה אחרת, אבל זה לא הזמן. אם בתי שמחה, אני אהיה שמחה. אני לא אחיה מחדש את החתונה שלי ולא אנסה לחוות דרכה את מה שהחמצתי. למרות שאני בטוחה שעדיין יהיה מתח ועוד כמה קשיים (והמון דברים לעשות!), אני אופטימית ומקווה שנקודת המבט שלי תרכך את המתח סביב ההכנות.

זוהי תובנה מכרעת ורבת עוצמה: זה לא קשור אליי. זה לא קשור לכבוד או למעמד שלי, לתהילה או לתדמית שלי. זה קשור לילדים שלי, ורק הם יכולים לחיות את חייהם.

בילדותו של בעלי, אביו שימש סגן נשיא של חברה גדולה בעלת סניפים בכל רחבי הארץ. לפעמים הוא היה מזמין את בנו להצטרף אליו לארוחת צהריים בחדר האוכל של החברה. בעלי מתכווץ כיום כשהוא מתאר איך הוא הגיע – שיער ארוך מתולתל ופרוע, ג'ינס קרוע וטי-שרט חסר צורה. "אבל," הוא אומר, "אבי מעולם לא נראה נבוך בגללי. הוא פשוט שמח שהגעתי."

לא מדובר בחיים שלי, ולכן אין צורך שאחוש חוסר נוחות לגבי הבגדים או ההתנהגות של ילדיי. אני יכולה לעודד אותם להשתנות; אני יכולה לתת להם את החינוך והכלים לעשות זאת; אני יכולה אפילו לשחד אותם כדי שישתנו, כי זה יעשה להם טוב. לא משום שאני אזכה לקרדיט, לא כדי שאנשים יחשבו שאני אמא נפלאה. הקבלה המוחלטת הזו, והאהבה שבאה עמה, יוצרת בילדינו תחושה חזקה של ביטחון עצמי.

אם זה לא קשור אליי, הם יכולים לבחור את הקריירה שלהם (בגבולות ההיגיון, כמובן!) ואת המטרות שלהם. אני לא חייבת שהם יילכו בדיוק בדרך שלי, כדי לאשש את הדימוי העצמי שלי. אנו פוגעים בילדינו כשאנו נותנים להם את הכוח לרומם או להרוס את האגו שלנו. זהו היפוך תפקידים מזיק ומבלבל. התפקיד שלנו הוא לנחם ולהזין את ילדינו. עלינו לחפש במקום אחר (או בתוכנו) מרכזים של כוח ויציבות.

עלינו לחפש במקום אחר (או בתוכנו) מרכזים של כוח ויציבות.

אם זה לא קשור אליי, (ייתכן ש)לא יהיה עליהם למרוד בי כדי להשיג עצמאות, כי זוהי מתנה שהם כבר קיבלו. אם אעניק לילדיי עצמאות, אוכל לומר להם: "אני בוטחת בכם שתקבלו את ההחלטות הנכונות עבורכם."

ואם ילדיי אינם אני, אעמוד לצדם בכל מה שיבחרו. עדיין יהיה בי כאֵב – על הזדמנויות שהוחמצו, פוטנציאל מבוזבז, בחירות מטופשות או מאבקי החיים – אבל מתחת לכל זאת, יהיה בסיס מוצק ורגוע.

אם זה לא קשור אליי, אני יכולה גם ליצור לעצמי חיים עצמאיים. אני לא חיה למען ילדיי או דרכם. אני לא כופה עליהם אשמה או תנאים מכבידים למערכת היחסים. אהבה ללא תנאי – זוהי האהבה היחידה שתחזיק מעמד, כך מלמדים חכמינו.

לא קשה לי לזכור שהחתונה הזו איננה החתונה שלי, מכיוון שההורות מעולם לא הייתה בשבילי דבר שסובב סביבי. הורות היא יצירת בני אדם בוגרים שיכולים לבחור בעצמם את ההזמנות שלהם לחתונה וליצור יחסים ייחודיים משלהם עם הבורא, יחסים שיכולים לעסוק גם בפרטים השוליים של פרחים לחופה, וגם בנושאים העמוקים יותר של כיצד לחיות חיים מוסריים. ואם הם יכולים להכיר בכך ולפעול בהתאם, הרי שעשיתי את שלי.

זה ממש לא קשור אלי, חוץ מהחלק של תשלום החשבונות כמובן...