רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

'גיל העמידה', דור הסנדוויץ', או 'גיל הבינה והמרץ המתחדש'?

א׳ בתמוז ה׳תש״ע א׳ בתמוז ה׳תש״ע 13/06/2010 | מאת אמונה ברוורמן

זה שהגענו לגיל העמידה עדיין לא אומר שאנחנו מוכרחים להימחץ בין ילדינו הגדלים להורינו המתבגרים.

בשבוע שעבר הטלפון שלי צילצל פתאום, בשעה 3:00 לפנות בוקר. מן העבר השני שמעתי את קולה המבועת של חברתי חווה: "אמא שלי מחוסלת כי המטפל של אבא שלי לא הגיע. ואני לא יכולה לצאת לעזור לה כי יש לי אסיפת הורים בבית הספר של הבנות. בנוסף לכל, נראה לי שהצלחתי להיפטר משלושת הקילוגרמים שרציתי אבל אני לא מצליחה להיכנס לשמלה שתכננתי ללבוש בחתונה של שולמית".

ואז היא פרצה בבכי. ברוכה הבאה לגיל העמידה.

ככל שתוחלת החיים עולה, אנחנו מעלים בהתאמה את רף "גיל העמידה". אבל למרות שאנחנו מאחלים לכולם "עד מאה ועשרים", אני חושבת שכשאנחנו מגיעים לגיל 50, אנחנו מוכרחים להבין שמציאות החיים שלנו השתנתה. נכנסנו באופן רשמי לגיל העמידה - למרות שילדי הפרחים הנצחיים מנסים לטעון
ש-'50 היום, זה 40 של פעם'.

תמיד חכם יותר לקבל את המציאות מאשר לנסות לעקוף (או לתקוף) אותה. גיל המעבר יכול להיות תקופה נפלאה בחיינו – הכל תלוי בגישה שלנו ובקונוטציות החיוביות (או השליליות, חלילה) שאנחנו מכניסים לתוכו. אולי השמות שהעניקו לגיל הזה קצת מטעים. נראה לי ש'גיל הבינה והמרץ המתחדש', יכול להיות שם מעודד יותר (אם כי הרבה פחות קליט).

עוד תווית מזיקה שמודבקת עלינו בסביבות הגיל הזה, היא זאת שמגדירה אותנו כחברים מן המניין במועדון "דור הסנדוויץ'": הגדרה שמבטאת את התמונה הבלתי מושכת של דור שלם הנמעך משני עבריו: ילדינו הגדלים מן העבר האחד, והורינו המתבגרים מן העבר השני.

הגישה היא האתגר

נכון. התפקיד הזה מציב בפנינו לא מעט אתגרים. אבל חשוב לזכור שהאתגר הראשון זאת הגישה. אם אנחנו רואים את עצמנו בתור הורים ובנים נכונים לַקרָב, שבקושי מצליחים לשרוד את גלי הסופה המכים בנו מכל עבר ולהחזיק את הראש מעל למים, אז הסיכויים שלנו באמת עלובים והתווית מתאימה בהחלט.

אבל מה אם נתמקד בהזדמנות המיוחדת במקום בעול? בהנאה, במקום בכאב? האם אין לנו מזל שההורים שלנו עדיין חיים, ושהם זוכים להכיר את נכדיהם?

האם אין זאת ברכה שיש לנו ילדים? ושהם יכולים ליצור קשר עם הסבים והסבתות שלהם?

כל זה כנקודת פתיחה. אמת, לפעמים מדובר במציאת האיזון העדין בין השיקולים השונים. ואז אנחנו זקוקים לשיפוט נבון ומעשי ולהדרכה וייעוץ. מצוות כיבוד הורים, אינה הוראה למוּת מוֹת-קדושים. אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים בתחום הדרישה ההלכתית וכוחותינו הרגשיים והגופניים, אך לא מעבר לכך – לא במחיר ההרס הנפשי או המשפחתי שלנו.

להעריך נכונה את יכולתנו

קיימות דרכים רבות ושונות שבעזרתן נוכל להימנע מלהגיע לנקודת השבר הזאת.

למשל, לשתף את הילדים שלנו בשהייה עם הסבים והסבתות, אפילו אם הם חולים, כביטוי נוסף של בילוי בקרב המשפחה - להבדיל מהגישה, ששהייה לצדם באה על חשבון הזמן המשפחתי.

חשוב לצאת למשימה בעצמנו מתוך שמחה, דבר שיעודד את הילדים שלנו לאמץ את אותה גישה וימנע מהם לראות את התפקיד כעול (וייטיב לא פחות עם המבט האישי שלנו).

לא מזמן השתתפתי בלוויה של אדם בן 95. הוא היה נשוי במשך 71 שנה, והותיר אחריו, לבד מאשתו וילדיו, 14 נכדים ו-8 נינים. בלוויה, דיברה נכדתו בת השמונה, ומבעד לדמעותיה סיפרה כמה היא מתגעגעת לסבא שלה. בכל הבית לא נותרה עין אחת יבשה, כי הרגשות שלה היו כל כך גלויים ואמיתיים. האם הזמן שבו בילתה עם סבא שלה, אפילו כאשר חלה, היה עול או זכות?

היצירתיים שבינינו, יכולים ליצור פרוייקטים משפחתיים – אילנות יוחסין, תיאורים כתובים או מוקלטים מעברו/ה של הסב/תא, סרטים ביתיים... יש הרבה מה לעשות, וללמוד.

אנחנו פוסעים בזהירות על החבל הדק בין רגשות החיבה והרחמים לבין המציאות המעשית. אנחנו צריכים לברר עם עצמנו מה בדיוק אנחנו מסוגלים לעשות למען הורינו, מה יכולים הילדים שלנו לעשות, ומה יכולים לעשות החברים ושירותי הרווחה. עלינו לבדוק מהם החיובים ההלכתיים המוטלים עלינו ולשקול בכנות במה אנחנו יכולים לעמוד. ואנחנו צריכים גם להתייעץ עם אחרים.

אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות להחזיר, ולו אך במעט, להורינו. ואנחנו רוצים להעריך נכון מהו תחום היכולת האמיתי שלנו ולא להרגיש כמו אותו סנדוויץ' מפורסם.

אני מזכירה לעתים קרובות סיפור ששמעתי פעם על אישה ענייה מאוד שהיו לה המון ילדים (שמעתי עשרות וריאציות לסיפור הזה). יום אחד, בעלה הביא הביתה אוצר: ביצה טרייה אחת. המשימה שעומדת בפניה קשה מנשוא. היא צריכה להחליט: מה לעשות עם הביצה? מי יקבל את הביצה הזאת? בנה הבכור? בנה הקטן? בתה המאורסת? האם היא תחלק אותה בין כולם? בסופו של דבר היא נעלה את עצמה בחדר ואכלה את הביצה.

לקבל בברכה את האחריות

כן, יש המון דברים שמונחים על כתפינו. נוכל להסתדר עם כולם, ואפילו יותר מסתם להסתדר, אם 1) נשמור על עצמנו, 2) נכיר בכוחותינו ובחולשותינו - מה אנחנו יכולים לעשות, ומה לא, והכי חשוב: 3) נאמץ בחיבה את האחריות המוטלת עלינו.

אם אנחנו מרגישים כפויים, אם אנחנו מצפים ליותר זמן חופשי ולהורים וילדים חסרי דרישות וחסרי תלונות, נמצא את עצמנו מרוחים היטב במרכז סנדוויץ'-הדורות הזה. אבל, אם אנחנו מלאי הכרת הטוב על ילדינו ועל הורינו, על ההזדמנות להעניק, על היכולת וההנאה, נמצא בכך מקור לשמחה.

את גיל המעבר, כמו כל שלב אחר בחיים, צריך לקדם בברכה ולחיות בצורה הטובה ביותר. עמלנו קשות כדי להגיע עד אליו. עלינו להשתמש בחוכמת החיים שבאה עם הניסיון ובסבלנות ש[אני מקווה ש]רכשנו, כדי להגיע ל"אני" עמוק יותר ומאושר יותר בתקופה הזאת.

אנחנו לא רוצים לדהור במהירות מבעד לאף אחת משנות חיינו. מנקודת מבט נכונה ואופטימית, נוכל לומר לחברינו היותר צעירים – עם חיוך על שפתינו ונצנוץ בעינינו – שאין להם מושג מה שהם מפסידים.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן