למה הם לא דיברו? למה הם לא אמרו לו מה מפריע להם? פרשת השבוע החדשה ("וישב") מתחילה לספר את הסיפור המפורסם של יוסף ואחיו: הוא חולם חלומות, ולובש כותנת פסים, והם מקנאים בו: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". השתיקה הרועמת הזו, וחוסר היכולת לדבר עם יוסף, הן שהובילו להתדרדרות: הם שנאו, והתרחקו, ואז גם זרקו אותו לבור, והוא נמכר הלאה, ומכאן - משנאת האחים הזו - החלה למעשה גלות מצרים. יש פרשנים שטוענים שהשתיקה הזו וההדחקה הזו (ואולי ה"פולניות" הזו?) – היא שהובילה למלחמת האחים הקשה ולתוצאותיה החמורות. לפעמים אכן צריך "לטאטא" הצידה דברים קטנים ולא להתחיל דיונים, אבל לפעמים, במצב של נתק שהולך וגובר, לא צריך לסבול בשקט. צריך לדבר דוגרי, לשים על השולחן את מה שמפריע, ולא לשתוק ולהשתיק את הבעיה. האילמות מובילה לבסוף לאלימות. עדיף לדבר ולהבין את השני מאשר לחשוב עליו בסתר דברים איומים ונוראים, ואז לחרוש נגדו מזימות. זה נכון ביחסים בין מגזרים ושבטים בעם, וביחסים בין אחים במשפחה, וגם בזוגיות. לא סתם בספר קהלת המילים "עת לדבר" ו"עת לאהוב" – מופיעות זו אחר זו.