רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

אמרו מעט

י״ז בסיון ה׳תשע״ד י״ז בסיון ה׳תשע״ד 15/06/2014 | מאת עדינה סוקלוף

אל תנאמו. הדרך הטובה ביותר לתקשר עם ילדים היא קצרה ופשוטה. מחווה או מילה אחת. לא יותר.

חכמינו אומרים "אמור מעט ועשה הרבה" (פרקי אבות א טו). וזהו גם עיקרון יעיל לתקשורת עם ילדינו.*

כדי לעזור ולסייע לילדים שלנו לשנות התנהגויות שליליות, צריך לדעת שנאומים, הטפות מוסר, ודרשות, פשוט לא יוכלו להועיל. גילוי דעת תמציתי או הבעה קצרה של דעתנו ואחריהם דממה, מספיקים כדי ללמד כל מה שצריך. השיעורים הטובים ביותר שלנו הם דווקא השקטים שבהם. מחווה או מלה אחת בלבד, מספיקות פעמים רבות כדי להעביר ולהבהיר את הנקודה שלנו.

הקיצור הוא לב ליבה של השנינות – ויליאם שייקספיר

אנחנו יכולים להפסיק את נאומי הקטגוריה הארוכים שלנו: "את באמת חייבת להפסיק לצחוק על אחותך בגלל התספורת החדשה שלה! הרי רק אתמול את נעלבת בדיוק מאותו דבר, הייתי מצפה ממך להיות קצת יותר רגישה!"

"אתה כבר מספיק גדול כדי לא לאכול בידיים. זה חוסר דרך ארץ, ממש התנהגות מגעילה ודוחה, המזלג הזה לא נמצא כאן לקישוט..."

אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יבחרו מילים לא פוגעניות ולא מעליבות, כדאי פשוט לשים אצבע על השפתיים. אם אנחנו רוצים שילדינו יתנהגו ליד השולחן בצורה מנומסת ותרבותית, אנחנו יכולים פשוט להצביע על המזלג. הרמת גבה מועילה מאוד בדרך כלל כדי לעצור התנהגות לא מכובדת.

אנחנו יכולים גם להשתמש במלה אחת. תחום אינסטינקטיבי ומועיל לשימוש בשיטה הזאת הוא מול סכנה אפשרית. כשהילדים שלי משתוללים בפראות או משחקים קרוב מידי לנרות השבת, במקום להגיד: "תגידו השתגעתם? זה יותר מידי מסוכן! אתם יכולים לעשות שריפה! אתם עלולים לקבל כוויה!" אני צועקת: "נרות! הנרות!" כנ"ל לגבי השתוללות בסביבת המדרגות ("המדרגות!") ולפעמים סתם השתוללות ("אחותכם!").

אני משתמשת בשיטה הזאת גם בתור נזיפה רכה. לדוגמה, כשהילדים שלי לא רוצים לכבד אחרים מהחטיף שלהם, במקום לפנות להרצאה ממושכת בסגנון: "נו, באמת ילדים, אתם צריכים לכבד אחרים. זה לא יפה! אתם לא רוצים להיות נחמדים לאחותכם...!?", אני אומרת בקצרה ובבירור: "דרך-ארץ!". אם הילדים שלי רבים, אז במקום: "אולי תפסיקו כבר עם המריבות האלה?!" אני אומרת: "שלום-בית". מלים תמציתיות ויפות, שעובדות גם אם לא מדובר במצוה מהתורה, אבל עצם ההתיחסות והטון עושים את העבודה.

אם ילד שוכח בקביעות לקחת איתו ללימודים את הסנדוויץ', הצביעו על תיק האוכל שלו ואמרו: "סנדוויץ". הוא שוכח לאסוף את הבגדים המלוכלכים מהאמבטיה? הצביעו על הערימה שעל הרצפה ואמרו: "כביסה". מדבר בחוצפה? הרימו גבה ואמרו: "כיבוד הורים". מבינים את העיקרון? בקיצור.

צמצום דברינו למלה או שתיים בצירוף מחווה, חוסך לנו זמן וכוחות, ויש לו גם בונוס נוסף: הילדים שלנו לומדים להשתמש באינטואיציה שלהם, הם לומדים לחשוב ולפעול בעצמם. הם לומדים לפרש את המילה הקצרה ולהשלים אותה. לדוגמא: "היא מצביעה ואומרת 'הנרות'? על מה היא מדברת? אה, אני יותר מידי קרוב לנרות וזה מסוכן. עדיף שאני אתרחק". ילדים גדולים יותר עשויים לחשוב: "חסד? מה, אני חושב רק על עצמי?"

ילדים, בפרט בני נוער, אוהבים את המיומנות הזאת. תמציתיות תמיד מוערכת, בפרט כשהם יודעים שהם לא מתנהגים כראוי. זה עוזר גם לנו ההורים לשמור על כבודנו; קל יותר לזכות לכבוד מילדינו כשאנחנו נמנעים מהרצאות, הטפות מוסר ומהצעקות הנלוות אליהן.

* על פי הספר "כיצד לדבר כדי שהילדים יקשיבו" מאת אדל פבר ואליין מייזליש.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן