היום אני מתחתנת.

לא יאמן לכתוב את זה, מדהים, מהמם... אבל זאת האמת.

זמן קצר לפני החגים בשנה שעברה, פורסם ב-aish.co.il מאמר שכתבתי בשם "תקופת הבדידות". במאמר פירטתי את האתגרים הרגשיים שניצבו מולי באותה תקופה: הבדידות, התסכול למצוא את עצמי "באותו מקום" שנה אחרי שנה, ההתמודדות המתמשכת לשמור על תקווה והסתכלות חיובית אחרי 11 שנים של תפילות זהות שאינן נענות.

נדהמתי מהתגובות למאמר: כל כך הרבה תגובות ווירטואליות ואמיתיות, אנשים כותבים ומברכים (וכל מיני הזמנות אירוח לחגים), והכי טוב, חברים ששלחו אלי מיילים שקיבלו מחברים שלהם בצירוף הערות בסגנון: "קראו את המאמר הזה, הוא מתאר בדיוק את ההרגשה שלי".

לכל הפחות הרגשתי שהצלחתי להשמיע את קול הכאב והתסכול שחשים רווקים רבים כל כך, ולנחם אותנו שאנחנו לא לבד. אולי מישהו חשב להזמין את הגרוש ההוא מבית הכנסת להצטרף אליהם לארוחה שאחרי צום יום כיפור? אולי כמה אנשים החליטו לנסות לסדר כמה מחבריהם. ואולי, כך חשבתי, רק אולי, התפילות שביקשתי שיאמרו עליי יועילו במשהו לי ולאחרים...

תמיד האמנתי מאוד בכוחן של תפילות, אבל לא היה לי מושג כמה שהתפילות שלכם חזקות באמת!

חודש אחד בדיוק אחרי שהמאמר פורסם, פגשתי גבר מקסים. לפני זמן מה התארסנו והיום אנחנו מתחתנים.

ששת השבועות האחרונים היו מטורפים ומלחיצים ועמוסי רגשות, כששקעתי רובי וכולי בתכנון החתונה ובהכנות לקראת העברת חיי למקום רחוק ממקום מגורי הנוכחי כדי לבנות איתו חיים חדשים. כל מיני פרטים וחברות הובלה ומשפחה ונסיעות וסיום פרויקט גדול בעבודה... כמה נפלא שיש בעיות כאלה!

אני אסירת תודה, מעל ומעבר למה שמילים יכולות להביע.

בין רגע, כל קלישאה שאומרים לרווקים מבוגרים הפכה למציאות.

שום דרמה, שום עליות ומורדות, רק ההרגשה הברורה, הנעימה והנפלאה של, "או! לזה חיכיתי כל הזמן!"

כהרף עין, נגוזו העצבות והבדידות שהפכו חלק משמעותי מקיומי היומיומי (והשמח ביתר פרטיו) – והוחלפו בהתפעלות, פליאה והכרת תודה. א–לוהים הפגיש אותי עם גבר טוב יותר ומתאים יותר בשבילי, ממה שהייתי יכולה אפילו לדמיין: חזק יותר, נעים יותר, חכם יותר, מצחיק יותר, מצליח יותר, אוהב יותר, סובלני יותר... יותר מכל מה שאי פעם חשבתי שיתכן.

אחרי כל כך הרבה עליות ומורדות דרמטיים – היכרויות שהחלו ופסקו, מערכות יחסים שזינקו והתרסקו, אחרי מספיק התחלות מטעות כשהרגשתי שאני הולכת להישרף מחרדות הזולת מפני כניסה לקשר מחייב או אינטימי – הגיע החיבור, כל כך ברור, כל כך קל.

שום דרמה, שום עליות ומורדות, רק ההרגשה הברורה, הנעימה והנפלאה של, "או! לזה חיכיתי כל הזמן!"

אילו הייתי מקבלת מכתב ובו מופיע התאריך המדויק בו אפגוש את בעלי, הייתי חוסכת לעצמי אינסוף מחשבות מייסרות על מה שעתיד לבוא. הייתי זוכרת כל הזמן שא לוהים מנהל את הכל, ושבינתיים העבודה שלי היא להפוך את עצמי לאישה הראויה לו (למען האמת, אני לגמרי לא בטוחה שאני כזאת).

מובן שמשום שאני בת אנוש (שלא קיבלה את התאריך מראש), לא הצלחתי לעשות את זה (למרות שבאמת ניסיתי). התמודדתי ובכיתי והתייאשתי. פניתי לאנשים חכמים שיכלו לעזור לי בעצה טובה, ועברתי תקופות בהן לקחתי לעצמי פסקי זמן מהיכרויות (בין אם משום שנזקקתי לסעוד את ליבי השבור ובין אם משום שהייתי פשוט שחוקה). לפעמים הייתי טרחנית ולפעמים קלילה ולפעמים הייתי עצבנית ולפעמים הצלחתי להודות על כל מה שיש לי, אפילו אם מה שהכי רציתי עדיין היה חסר.

ועכשיו הייתי רוצה לתת מעט ממה שאני מרגישה כרגע לכל אדם שעדיין נושא את המטען אותו נשאתי אני במשך זמן רב כל כך – ואני לא מתכוונת לתחושת הקלה! אני רוצה לשתף אתכם בהרגשה המציפה שכל הזמן א לוהים היה איתי. כל הזמן, הייתה לו תוכנית.

א– לוהים היה איתי כל הזמן

עכשיו אני רואה שאילו הייתי פוגשת את הגבר עימו אני מתחתנת לפני 10 שנים, זה לא היה הולך. אני רואה שהייתי צריכה ללמוד כמה דברים, ושהוא היה צריך ללמוד כמה דברים אחרים, וששנינו היינו צריכים לעבור המון – וחלק ניכר מזה דברים לא כל כך חיוביים – כדי שנהפוך להיות מי שאנחנו היום. בלי כל הפגיעות וההתמודדויות, לא היינו ביחד.

וככל שכואב להבין את זה, כמה שאני לא מבינה למה זה היה צריך להיות דווקא ככה, אני רואה שככה זה היה חייב להיות.

מישהי אמרה לי באחת התקופות היותר עגומות שלי שאין נחמה. פשוט אין. הדרך היחידה להרגיש טוב יותר, היא אמרה, היא להיות בצד השני.

והנה אני עומדת, לקראת התחלה חדשה של חיי. אני יודעת שזה לא יהיה קל. אני יודעת שנעמוד מול כל מיני סוגים של אתגרים, שכמה מהם אני כבר מכירה וכמה ודאי יתגלו בהמשך הדרך. ואני יודעת שבורא עולם נתן לי את מה שביקשתי – את מערכת האתגרים הבאה.

ואני כל כך – כל כך – מודה לו.

וביום חתונתי, אני רוצה להודות לכולכם – כמה שזה נשמע חסר ערך – משום שבליבי אין שום ספק כלל שהתפילות שלכם היו חלק ממה שהביא אותי לכאן.

לא סבלתי בחגים בשנה שעברה כמו שאני סובלת בדרך כלל, ואז, כשהם הסתיימו, נכנס לחיי האדם לו חיכיתי. והלילה, כשאסתובב סביבו שבע פעמים, בונה באופן סימבולי את ביתנו, אחוש קטנה מול השפע שמורעף עלינו. אתפלל עלינו, על הבית שנבנה ועל הילדים שנגדל יחד.

ואני אבקש מא לוהים לעזור לי להיות האישה והרעיה שמגיעה לו, אם טובה כפי שמגיע לילדיו, ושאוכל לעמוד באתגרים שמחכים לנו ולצמוח מתוכם.

אתפלל שלעולם לא אשכח איפה עמדתי לפני כמה חודשים ושבקרוב, א לוהים יביא את תחושת הגאולה הזאת, את השמחה הזאת, את ההקלה, את האושר והשלווה הגואים, לכל אחד ואחת מאיתנו.

אנחנו היהודים נוהגים לברך "מזל טוב!" בין אם השמחה – לידה, בר מצווה, חתונה – הספציפית נוגעת לנו באופן אישי ובין אם לאו. משום שכל אירוע כזה הוא סיבה לשמחה לכלל עם ישראל. לכל אחד מאיתנו יש חלק באושרו של זולתו.

הלילה ליבי מוצף באושר ותודה, והם שייכים לכל אחד מכם.