שולה ואני הכרנו דרך אתר ההיכרויות JDate.

אחרי כמה מסרים לכאן ולשם, הגיעה העת להתקדם לשלב הבא, אז התקשרתי אליה.

"אתה נראה ונשמע כמו תייר אמריקאי. אם לא היית מכניס לפרופיל שלך תמונה שלך במדים, לא נראה לי שהיינו נפגשים. מזל שהעלית אותה".

היה לה חוש הומור נפלא. הרגשתי שהיא עברה המון בחיים, ושהאתגרים שהיו מנת חלקה הפכו אותה לאדם טוב יותר. היה בה משהו מיוחד. הסכמנו לצאת לארוחת ערב.

אחרי 10 שנים מייסרות בזירת הרווקות, עברתי כבר הכל. נראה ששום דבר לא מסתדר. זה היה מגיע לנקודה שבה כבר לא בא לי להשקיע את הזמן או הכוח כדי לצאת למסעדה. כוס קפה הייתה נותנת לבחורה עמה נפגשתי ולי, מספיק זמן להחליט אם שווה בכלל להשקיע. אז במקרה הזה, ארוחת ערב בפגישה הראשונה, הייתה צעד משמעותי. היה בה משהו מאוד מיוחד אך למרות ההתרגשות שלי, ציפיתי לפגישה הזאת בהתלהבות זהירה.

בתחילה ראיתי את האינטרנט כאמצעי מעולה למצוא בו את אשתי לעתיד, אולם בסוף זה הפך להובי.

למרות שהייתי לחוץ, היה לי ביטחון של אדם ותיק ומנוסה בסצנת ההכרויות באינטרנט. הכרתי את כל הסיפורי ההצלחה והכישלונות ולמדתי מהם. ידעתי לא לספר בצורה גלויה שיש לי משרה מכובדת, או ששירתי ביחידה מובחרת בצה"ל. כדי שזה לא יישמע כמו התרברבות, אני צריך לשרבב את המידע הזה בעדינות לתוך השיחה.

למדתי את הלקחים האלה במשך שנים בהן רימיתי את עצמי. בתחילה ראיתי את האינטרנט כאמצעי מעולה למצוא בו את אשתי לעתיד, אבל לא לכיוון הזה הדברים התפתחו. לאחר תקופה מסוימת בה לא הצלחתי למצוא מה שחיפשתי, JDate הפך להובי. 'פגישה מוצלחת' לא הייתה כזאת בה פגשתי מישהי שעמה אוכל לחיות יחד עד שיבה, אלא כזאת שניפחה לי את האגו. וככל שהתמקדתי יותר במטרה, ככה זה היה יותר טוב.

הכל היה כדי להבליט את עצמי, לגעת בכפתור רגשי בתוך האישה עמה נפגשתי ולעורר תגובה כימית. זה היה, למעשה, משחק כיבוש.

שולה לקחה אותי למסעדה שבחרה, וחגגנו על תפוחי אדמה צלויים וקבב. הארוחה הייתה מדהימה כמעט כמו החברה... במקום לשוחח על מניות, משרות וצה"ל, שולה הובילה את השיחה לכיוון שונה. זאת הייתה הפגישה הראשונה בחיים שלי שבה נושאי השיחה היו אלוקים, תורה והיסטוריה יהודית. זאת הייתה הפעם הראשונה בה חשתי בסוף הפגישה שהנשמה שלי התרוממה, ולא להיפך.

במשך אותו סתיו בלתי נשכח, נפגשנו הרבה. אישיותה החזקה, היושר בכל מילה שדיברה, חמימות הנשמה שלה, כל אלה הציפו אותי. היא אהבה להיות יהודיה ואהבה את העם והמסורת שלה.

לאחר חודשיים מאושרים יחד, התארסנו. הייתי כל כך נרגש. אני הולך לחיות איתה כל החיים. עכשיו, אני כבר לא צריך להיות יותר שחקן. אני לא צריך להתמודד עם השטויות של ריפוד האגו שלי ע"י פלירטים קצרים באמצעות פגישות אינטרנט. סוף סוף חולפים ימי השחיתות האישית שלי.

מה הלאה?

או שככה חשבתי.

אז התחיל הסיוט.

נתקפתי בפחד מוות שאני לא אצליח להסתדר עם חיי נישואין. התרגלתי לחיים של לצאת עם אישה אחת, ואז עם אחרת. כל השנים הללו של "לא להתחייב" השיגו אותי בסופו של דבר. קול פנימי החל ללחוש באזני:

"היי, השגת אותה. אלה היו חודשיים נפלאים והאגו שלך בא על סיפוקו. מי הבאה בתור?"

בכל פעם שהשטן הפנימי שלי דיבר, רציתי להקיא. אין בעולם אדם שמתאים לי יותר משולה. איזה פסיכי יהיה מספיק טיפש כדי לשמוע בקול שאומר שעדיף לו לצאת לעוד אגו-טריפ?

לרוע המזל, הייתה לי תשובה. פסיכי שמכור להנאות חולפות, זמניות ומזויפות, שמותירות אותו בסוף עם לב ריק יותר וציני יותר.

פסיכי כמוני.

זה היה הקונפליקט הקשה ביותר עמו התמודדתי אי פעם בחיי, ולא היו לי תשובות שיפתרו אותו. התעניתי. התחננתי לאלוקים שיעזור לי.

המצב היה מפחיד. אם אני לא מסוגל לעמוד היום מול הדחף לטיפוח האגו על ידי התרכזות בכלתי לעתיד, איך אוכל להישאר נאמן לה במשך כל חיי?

הפיתרון

יום אחד עברתי על הכותרות באינטרנט וראיתי כותרת למאמר העוסק בסכנות הרוחניות של פורנוגרפיה באינטרנט. נראה שהמאמר הזה קשור במידה מסוימת למה שאני עובר, אז הקלקתי על הלינק.

ואז קרה לי נס.

זה היה מאמר של הרב צבי פישמן, שעסק בערכי היחסים האינטימיים. קראתי אותו ורותקתי - מעולם לא שמעתי על זה קודם.

לכל מעשה שאנחנו עושים, יש אנרגיה רוחנית

תמיד חשבתי שמוסר מיני עוסק בכל הדברים שאסור לך לעשות, ופתאום גיליתי שההיפך הוא הנכון. למדתי שלכל מעשה שאנחנו עושים, יש אנרגיה רוחנית. חלק מהמעשים, כמו קשר בין גבר לאישה, מכילים אנרגיה רוחנית אדירה, וכשאנחנו מפנים את האנרגיה הזאת לכיוון בלתי ראוי, אנחנו מאבדים את הפוטנציאל. זה מרוקן את הגוף מהאנרגיה ומסיט את המחשבה מהמיקוד, ואנחנו הופכים להיות מדוכדכים, אדישים ומנותקים רגשית.

במשך כל השנים האלה, זיהמתי את הנשמה שלי ואפילו לא ידעתי את זה. התחושות האלה רדפו אותי זמן רב כל כך, ומעולם לא העליתי בדעתי שהן מבטאות סבל רוחני. תמיד חשבתי שמנת גלידה טובה תוציא אותי מהמצב.

הפיתרון היה לשנות לעצמי את הפוקוס. במקום לפזר את האנרגיה החוצה, אני אפנה אותה כעת כלפי אשתי. אך ורק כלפיה. בכל רגע, יש לי בחירה אם להתחבר עוד יותר אל אשתי, או להתרחק.

זה היה מהפך חשיבתי. דרך התבוננות חדשה לחלוטין על נשים. ואני לא מדבר על ניאוף, אלא במושגים הרבה יותר עדינים - זה כולל פלירט, חיבוק ידידותי, והמון מוסכמות חברתיות שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהן.

וזה ממש לא אתגר פשוט בחברה מלאת המסרים טעוני המיניות בה אנו חיים.

אבל יש לנו כוח לבחור באופן חופשי.

עכשיו, בכל פעם שאני שומר את עיני או מחשבותיי ממשהו לא ראוי, ה' מחזיר לי את האנרגיה הרוחנית שבזבזתי, והאנרגיה הזאת נשמרת אך ורק לאשתי.

מיקוד מחודד

להפתעתי, מאז שהתחלתי לשפר את מעשיי, התחילו להתרחש כמה שינויים מדהימים למדי.

מאז שהתחלתי לעבוד, השעון המעורר שלי היה מכוון 30 דקות לפני הזמן בו הייתי צריך לשבת ליד שולחן העבודה שלי. ומכיוון שאני תמיד לוחץ על מתג הנודניק 5 פעמים, תמיד איחרתי. כמה שהתאמצתי, לא הייתי מצליח להוציא את עצמי מהמיטה כדי להגיע לעבודה בזמן. איחורים היו דרך גרועה להתחיל את היום. וההרגל הפתטי הזה השפיע לרעה גם על הקידום המקצועי שלי ועל המשכורת.

והנה, בתוך כמה ימים מאז שלקחתי על עצמי את נושא השמירה העצמית שלי, התחלתי להתעורר הרבה יותר מוקדם. בלי לעשות שום שינויים בתזונה היומית או בהתעמלות, התחלתי לקום בחמש בבוקר. עכשיו יש לי שעות בוקר יקרות חופשיות בשפע – ללמוד, להתפלל טוב יותר, ולהיות עם אשתי.

והראש שלי נקי יותר וחד יותר ממה שהיה אי פעם. אני תופש מהר יותר רעיונות, ואני אפילו מתחיל לקלוט את המילים הרוסיות האלה שאשתי אומרת כשאני שוכח להדיח כלים. אני הרבה יותר ממוקד, לא רק בעבודה, אלא הרבה יותר חשוב, בנישואין.

כל השנים האלה הייתי עסוק בכיבוש, אבל אז פרצתי את המעגל והבנתי שהניצחון האמיתי הוא כיבוש עצמי.