לפני שלוש שנים, יצאתי עם מישהו שהכרתי בעבר. נפגשנו מספר שנים קודם לכן, כשהוא יצא עם חברה שלי. הוא היה בחור נהדר. אז כמה שנים לאחר מכן, כשמישהו הציע לקשר בינינו, הסכמתי.

יצאנו. הוא שבר את לבי.

מן הרגע הראשון היה בינינו "קליק" חזק, אך כמה חודשים לאחר מכן, בדיוק כשנראה שהדברים נהיים רציניים, הוא שינה פתאום כיוון והודיע: "אין לי רגשות כלפייך".

הרגשתי כאילו דחפו אותי במורד הר תלול.

נראה שהרגשות פשוט... נעלמו.

במשך שלושה שבועות מלאי ייסורים חיכיתי בשעה שהוא התייעץ עם עמיתים לעבודה, חברים, והבטן שלו. התשובה הסופית – שנמסרה לי דרך חבר! – הייתה שהוא פשוט לא מסוגל. לא מסוגל להמשיך.

ואז הגיעו ההסברים של באי כוחו: יש לו קושי עם אינטימיות, הוא רצה להיפרד מספר שבועות קודם לכן מרוב שהיה לו קשה, הוא פוחד ממחויבות.

ידעתי שאני לא היחידה. הוא היה מאורס בעבר והפר את האירוסין. חוץ מהעליות והירידות הדרמטיות עם חברתי לפני מספר שנים, הוא לא הצליח לבסס מערכת יחסים רצינית.

"זה לא בגללך", אמרה לי חברה שמכירה אותו. "אסור לו לצאת לדייטים. הוא סכנה לציבור".

"אבל הוא אדם טוב!" מחיתי.

כמה טוב הוא יכול להיות, אם הוא משאיר מאחוריו ערמה של לבבות שבורים?

"אולי", היא ענתה, "אבל כמה טוב הוא יכול להיות, אם הוא משאיר מאחוריו ערמה של לבבות שבורים?"

בסופו של דבר נפגשנו פעם אחת נוספת ואמרתי לו שהוא אדם נהדר ונדיב והגון וביום מן הימים הוא בוודאי יהיה בעל ואב אוהב... אבל, הוספתי, הוא חייב זאת לעצמו – שלא לדבר על הנשים שעמן ייצא בעתיד – לפתור את הקשיים המשמעותיים שיש לו לגבי אינטימיות ומחויבות. ועד שלא יעשה זאת – אסור לו לצאת לדייטים.

המשכתי הלאה בחיי, וסלחתי לו, וחשבתי עליו מדי פעם... בלי שום מרירות.

הזמן חלף ואז, בשנה שעברה, היו כמה חילופי אימיילים בינינו ולאחר מכן שיחת טלפון לעבודה ואז הרגשתי לפתע כאילו רק אתמול דיברנו. תמיד הצחקנו זה את זו, תמיד הייתה בינינו אינטימיות פשוטה, קלה וכייפית… תמיד מאוד חיבבנו זה את זו. וכהרף עין, אותה ההרגשה שבה והופיעה ושנינו היינו מודעים לכך.

"שכחתי שאתה כזה מצחיק!" אמרתי.

"אני לא שכחתי כמה את מצחיקה", השיב.

אבל אני כן. שכחתי כמה חיבבתי אותו, כמה אהבתי אותו. ושכחתי איך הוא שבר לי את הלב.

שכחתי כמה חיבבתי אותו, כמה אהבתי אותו. ושכחתי איך הוא שבר לי את הלב.

בדיוק כשחשבתי לעצמי שחבל שלא נוכל להיות ידידים, הוא הציע שניפגש לכוס קפה.

"לדייט או לסתם פגישה בין ידידים?"

"לדייט", השיב בשלווה.

"אבל למה?"

"מעולם לא התגברתי עלייך".

"מעולם לא התגברת עליי?!" צחקתי. "בפעם האחרונה שדיברנו אמרת שאין לך רגשות כלפיי! למה שהפעם זה יהיה אחרת?"

הוא הסביר שהוא זוכר את כל מה שאמרתי לו בפעם האחרונה שנפגשנו ושצדקתי. היו לו בעיות רציניות עם אינטימיות ומחויבות. הוא הלך לטיפול ועבד עליהן ועכשיו, אמר, הוא מרגיש שהוא מוכן לנסות. הייתה לו תמיכה, מודעות ומוטיבציה.

צחקתי – הצדק יצא לאור באיחור של שלוש שנים. אבל כעת נזכרתי כמה אהבתי אותו – הייתי פשוט משוגעת עליו – וזכרתי כמה נפגעתי ולא רציתי שזה יקרה שוב. לא הייתי בטוחה. סירבתי.

המשכתי לסרב למשך שבוע או שבועיים עד שהוא נפגש עם ידידה מבוגרת שלי, אישה חכמה שעל שיפוטה אני סומכת, בעוד אני ממתינה בציפייה דרוכה למוצא פיה. הוא שכנע אותה שהוא רציני ומוכן לעבוד על הקשר. הוא כבר לא היה באותו המקום.

וכך זה החל. פעם נוספת.

ה"קליק", החברות, הכיף, הכימיה – הכל היה שם, רק טוב יותר. הוא היה יותר פתוח מבחינה רגשית, יותר רגיש לצרכים שלי, סבלני ביחס לחששות שלי. במשך כמה חודשים ההרגשה הייתה ממש טובה, למרות הפחד שהכל ישתנה לפתע, כפי שקרה בעבר. הוא קרא לפחדים האלה "יבלות רגשיות" והביע תמיכה וסבלנות בכל פעם שה"יבלות" שלי כאבו.

הוא נפתח יותר מבעבר – לדבריו, יותר מכפי שהיה מסוגל אי פעם להיפתח – והבנתי מהיכן נובעים הקשיים, הפחדים, הסיבות מדוע התנהג כפי שהתנהג. הוא לקח אחריות על כך שפגע בי ועל כך שברח. הוא הבין את פחדיי והיה סבלני ביחס לחסרונותיי ולהתלבטויות שלי.

בתחילה פחדתי "לשחרר" ולהאמין שהקשר אכן אמיתי. המשכתי לחכות לרגע בו הוא יברח, אבל הוא הרגיע אותי במילים ובמעשים שהמצב שונה ושטוב לו. לאט לאט הצלחתי להשתחרר, הפסקתי לעמוד על המשמר, האמנתי שזה אכן קורה, סוף סוף. הפסקתי לתהות אם הוא ייעלם ובטחתי בו. הייתי מאושרת.

דיברנו על העתיד במונחים כלליים. בילינו זה עם חבריו של זה.

כשאנשים – חבריו יותר מאשר חבריי – לחצו עלינו ושאלו מתי, מתי, מתי – צחקתי והרגעתי אותם. ידעתי שהוא זקוק לזמן נוסף ושגם אני לא ממהרת. יכולתי לחכות, הרגשתי שהוא שווה את זה.

מרחב ועוד מרחב

ואז זה התחיל.

זה התחיל לאט. ערב שהשתבש, הוא חשף יותר מדי ונסוג. לא נורא, זה קורה, חשבתי.

אבל זה דבק בנו איכשהו. הוא לא הצליח להשתחרר מאי הנוחות שהתעוררה באותו הערב ונזקק למרחב ועוד מרחב. ניסיתי לתת לו מרחב. ניסיתי להתעלם מאי הנוחות שלי, מהפחדים שלי. ניסיתי לרכך את התגובות הדרמטיות שלי.

ההיכרות שלנו התרחבה והחלה לכלול צוות שלם של מטפלים, חברים, מומחים – כולם התגייסו והטו כתף כדי לעזור לו להסביר שהוא מתקשה לתקשר, מתקשה להתקדם.

כבר בשלב מוקדם הוא למד שאהבה מובילה לאובדן ושאם יכניס מישהו לעולמו, זה יוביל לכאב.

זה היה מקרה קלאסי: כמוני, הוא לא בדיוק הגיע ממשפחה מושלמת והוא איבד את הוריו בגיל צעיר. כבר בשלב מוקדם הוא למד שאהבה מובילה לאובדן ושאם יכניס מישהו לעולמו, זה יוביל לכאב.

אבל הוא ניסה. הוא נזקק לזמן ולמרחב. הוא היה צריך שאעזור לו להתגבר על פחדיו ובעיותיו.

המטפל שלו הסביר שזה היה מאוד מפחיד בשבילו להכניס אותי פנימה, כי הוא למד יותר מדי פעמים שאהבה מובילה לכאב ולאובדן.

אבל כבר הייתי בפנים. והאמנתי בו. האמנתי בנו והאמנתי – בכל לבי, יותר מכל דבר בו האמנתי אי פעם בעבר – שהחסרונות שלי ושלו מאזנים זה את זה, ושהיתרונות של כל אחד מאתנו הופכים את השני לאדם טוב יותר. מעולם לא הרגשתי בצורה ברורה יותר את התחושה שנוצרתי למען מישהו. זה לא היה גן של ורדים, אבל ידעתי שביחד, נוכל לבנות משהו חזק ואמיתי.

אז החזקתי מעמד ככל יכולתי. ברגע שחשבתי שלא נוכל יותר להמשיך כך, הוא היה צץ שוב – הגבר שהערצתי, הערכתי, כיבדתי – ונזכרתי מדוע אני עדיין שם.

כל מי שהקיף אותנו הסכים עם מה שראיתי: הוא עובד כל כך קשה, מתאמץ כל כך... ועם כל יום שחלף, אהבתי אותו יותר בזכות מאמציו.

אבל בסופו של דבר הפסיקו המאמצים והניסיונות וזה קרה. שוב.

הוא פשוט לא עמד בכך. הוא לא הצליח להתקדם. הוא מצטער, מצטער, מצטער...

הוא חזר על המילה שוב ושוב, כאילו יש לה משמעות כלשהי. כאילו המילה תוכל לגרום לי להרגיש שוב שלמה כשהרגשתי מפורקת, כל כך מטופשת על כך שחיכיתי, שהאמנתי בו, שנתתי לו הזדמנות נוספת, ועוד אחת, ועוד אחת...

כאילו שיש משהו שמישהו יכול היה לומר, שיכול היה להקל על כאב הנטישה של האדם שהפך להיות החבר הטוב ביותר שלי.

תובנה לאחר מעשה

סוג כזה של כאב יכול להחלים רק במשך הזמן. אבל הכאב הנוסף נובע מהקול הקטן שלוחש ללא הרף בפאתי ראשי שהייתי טיפשה, שהכנסתי ראש בריא למיטה חולה, שהייתי צריכה לדעת שזה לא יילך.

האמנם?

במבט לאחור, קל להצביע על דבר זה או אחר, על הסימנים שבישרו את הסוף. אבל באותה מידה קל להצביע על כל הדברים שהעניקו לי – ולכל האחרים – תקווה.

כלל מספר 1: הבהירו את מטרת ההיכרות

כבר בשיחת הטלפון הראשונה, המטרה צריכה להיות ברורה: מערכת היחסים הזו אמורה לבדוק אם שני הצדדים מתאימים להינשא.

הקלפים היו מונחים על השולחן כיוון שהיה לי תמרור אזהרה: הקשר הקודם שלנו שנגמר בגלל אי יכולתו להתחייב.

כלל מספר 2: נכונות מפורשת להינשא

הוא הכיר בבעיות שגרמו לו לחבל בקשר בפעם הקודמת, עבד עליהן וקיבל תמיכה. כשמישהו יוצא לפגישות רבות ולא מצליח להתחייב, אומרת רוזי איינהורן, המומחית לענייני היכרויות, חייב לקרות שינוי משמעותי לפני שאותו אדם יוכל לקחת צעד קדימה. השינוי יכול להיות התחלת טיפול, סוג של פריצת דרך פסיכולוגית (סוג של הארה) או אירוע מכונן אחר – אבל משהו חייב להשתנות. זה נחמד לחשוב שכולנו מחכים לאדם הנכון... אבל רוב הסיכויים הם שמה שצריך להשתנות נמצא בתוך האדם שלא מצליח להתקדם הלאה.

כלל מספר 3: התפתחות נורמלית של רגשות

תמרורי האזהרה האמיתיים התחילו מבחינתי כשהחלו השמיים להתקדר – כשהוא טען שאינו יכול להמשיך בשעה שאני הייתי מוכנה להתקדם. צריכה להיות הדדיות ביחסים. ברגע שאחד הצדדים מרגיש שהשני נמצא במרחק משמעותי מבחינת המוכנות הרגשית, זהו תמרור אזהרה רציני – בעיקר אם הצד שמשתרך מאחור הוא הצד שיש לו היסטוריה של קשיי מחויבות או בעיות דומות.

בכל מערכות היחסים יש מכשולים, אבל יש תמרורי אזהרה שהם צרור דאגות לגבי "לחץ" (בעיקר כשלא לוחצים), ערמה של פחדים לא מבוטאים או תסבוכת אחרת שמונעת את ההתקדמות הנורמלית של מערכת היחסים. הדברים לא צריכים להתקדם במהירות האור, אבל הם כן צריכים להתקדם.

כלל מספר 4: קבלת אחריות על הקשיים

רצתי ממטפל אחד למשנהו – בניסיון לעזור לו לעבוד על הקשיים שלו שמעכבים אותנו. שמחתי לעזור לו בכל דרך שיכולתי, להתבונן כיצד מעשיי השפיעו עליו וכו'. זהו חלק נורמלי מכל מערכת יחסים. אבל הייתי אמורה לראות יותר בבירור שהקושי הוא שלו, לא שלי.

מאוחר מדי, הבנתי שמערכת יחסים רומנטית היא קשר שברירי מכדי להתייחס אליו כאל מבחן. הקשיים שלו אמורים היו להיפתר – או לפחות היה עליו להתקדם משמעותית – לפני שאני נכנסתי לתמונה. ראשית היה עליו "לבחון את הדברים" עם חבריו, בני משפחתו, המטפל שלו... לא החברה שלו. אי אפשר לעשות עבודה כזו במערכת יחסים שבה שאלת הפרידה מונחת תמיד על השולחן, כי אז הביטחון לו זקוקים שני הצדדים אינו נמצא שם. זו הייתה ציפייה בלתי הגיונית לחלוטין מעצמו ועול לא הוגן להניח על כתפיי.

כלל מספר 5: קבעו תוכנית

בסופו של דבר, אומרת רוזי איינהורן, במקרה כזה, אין הזדמנות נוספת – התוכנית צריכה להיות מאוד ברורה: 10 פגישות ואז החלטה (לדוגמה). בדיעבד, כשהיא הציעה שזו יכולה הייתה להיות תוכנית טובה, ידעתי מיד שזה היה מלחיץ אותו מדי. הוא לעולם לא יכול היה להסכים לכך. ופה טמונה התשובה לשאלה: האם יכולתי לצפות מראש את התוצאה? אולי. יש הבדל בין לא לקפוץ מהר מדי לתוך מערכת יחסים, לבין הידיעה מראש שמוקשים אורבים על כל צעד ושעל. זו למעשה ההוכחה לכך שהוא פשוט לא יכול היה לעשות זאת.

לקחת סיכון

עכשיו, עם כל התובנה והבהירות שהשגתי בדיעבד, אולי הייתי צריכה לצפות את הכל מראש. אולי באמת הכנסתי ראש בריא למיטה חולה. אבל האם זה משנה?

כנראה שיש שיעור שעליי ללמוד ואני מקווה שאצליח לגלות מהו - ברגע שפצעיי יחלימו מעט.

לעת עתה, אני מרגישה כאילו הימרתי – והפסדתי. טעמתי את טעמו של משהו מתוק – להיות עם גבר כה ראוי לאהבה וכבוד, שגרם לי להרגיש שאני טובה יותר כשהייתי איתו – וזה נלקח ממני ללא סיבה טובה – לא סיבה שאני יכולה באמת לקבל.

אבל לפחות אני יודעת שהיה לי את האומץ לקחת את הסיכון.

ואני חייבת להיות מוכנה לקראת ההימור הבא.