כשאני מקפלת את הכביסה שלי, לעתים אני מוּדעת עד כאב לגרביים הבודדים. אתם יודעים, אותם גרביים שבני זוגם נעלמים באופן מסתורי. בדרך כלל אני מחזירה את אותם גרביים תועים חזרה למגירת הגרביים, מתוך תקווה שבני זוגם יתגלו בכביסה הבאה. אבל בכל פעם שאני הולכת להביא זוג גרביים, אני לא יכולה שלא לשים לב כמה בודדים וחסרי מטרה הם נראים בתוך ים זוגות הגרביים הסרוגים, הארוכים, הקצרים והצבעוניים.

לאחרונה התחלתי לתהות אם זהו האופן בו זוגות נשואים תופסים רווקים מבוגרים, בגילאי 30 פלוס, שעדיין לא מצאו את הנפש התאומה שלהם. זה היה מסביר את הפורומים וההרצאות האינסופיות בנוגע ל"משבר הרווקים", ומדוע זוגות נשואים רבים בעלי כוונות טובות, שפוגשים אותי לראשונה, מפגיזים אותי בשאלות על חיי האהבה שלי עד כדי התעלמות מכל דבר אחר.

מצד אחד, אני מעריכה את תשומת הלב והדאגה, ומחמיא לי שהם רואים אותי כראויה לשידוך. מצד שני, אני תוהה כיצד אותם אנשים, שדוגלים באמונה היהודית שכל אדם הוא עולם ומלואו, יכולים להתייחס אליי בצורה כל-כך חד-ממדית. אני מניחה שהם סבורים כי עולמם של הרווקים הוא שטחי.

לפני מספר שבועות, השתתפתי במשחק היכרויות במסיבה של פנויים-פנויות. קרוב ל-320 איש חולקו לשתי קבוצות גיל: 24-34 ו- 35 ומעלה. שני המינים קיבלו הנחייה למצוא בן/בת זוג מאותו מין. לאחר מכן, זוגות הגברים יצרו מעגל סביב זוגות הנשים כך שכל גבר עמד מול אישה. כעיקרון המשחק היה סוג של ספין-דייטינג מהיר: שתי נשים שוחחו עם שני גברים בו-זמנית, לפני שעברו לקבוצה הבאה.

אמנם בתיאוריה זה נשמע מאוד פרקטי, אך בפועל בקושי הצלחתי להבין מה אמרו הגברים שמולי ב-3 הדקות שהוקצבו להם, בתוך כל הרעש של 319 אנשים אחרים שמשוחחים זה עם זה. כולם גם בקושי שמעו את קריאותיהם של המארגנים שהגיע הזמן להחליף בן/בת זוג. גברים רבים פשוט סירבו להחליף בת זוג אם היו שקועים בשיחה עם בת זוג פוטנציאלית מבחינתם. בסופו של דבר הרגשתי כאילו הסתחררתי במייבש כביסה. כמו הגרביים הבודדים, יצאתי משם מיובשת, קצת מעוכה, וללא בן זוג.

ההבדל העיקרי בין אנשים לגרביים הוא שגרביים לא יכולות להשתנות

מובן שההבדל העיקרי בין אנשים לגרביים הוא שגרביים לא יכולים להשתנות - הם לא יכולים להצמיח פסים או נקודות או לשאוף להיות יותר מאשר פיסות בד. אנשים, לעומת זאת, יכולים להתגמש, לעבוד על החסרונות שלהם, לעזור לאחרים לעבוד על חסרונותיהם ולחקור את מרקם קיומם. אם הם יעבדו ממש קשה, הם אולי יצליחו אפילו להשתנות.

עבור אנשים כמוני, שמאחרים לפרוח, הרווקות יכולה להיות הזדמנות הכרחית ורבת ערך לצמיחה, זמן לגלות את ה"אני" האמיתי שלי ולרפא פצעים ישנים. מאריי בואן, מטפל משפחתי ותיאורטיקן מפורסם, טען כי אנשים נוטים לבחור בני זוג בעלי רמת בגרות רגשית דומה. במילים פשוטות: אנשים מאושרים מתחתנים עם אנשים מאושרים, אנשים אומללים מתחתנים עם אנשים אומללים. לפי היגיון זה, קל לראות כי כדאי להתייחס לרווקות כזמן לשיפור עצמי שיוביל למערכת יחסים בריאה ובוגרת. חשבו על כל הגירושין שהיו נמנעים אילו יותר אנשים היו לוקחים את הזמן כדי לעבוד על עצמם לפני שהם ממהרים להתחתן!

כרווקה בת 38 שמעולם לא נישאה, אני מנסה להשתמש בזמן זה בחוכמה, לנצל הזדמנויות כדי לשפר מיומנויות קיימות, לפתח תחומים חדשים, לשפר יחסי משפחה, לטפח חברויות עמוקות, לעשות שימוש פורה בכישרונותיי, להפוך להיות יותר אותנטית ולהעמיק את הקשר שלי לאלוקים. אני אפילו נהנית.

הדרך המובילה לנישואין, גם אם היא ארוכה ומתפתלת, יכולה גם להיות מלאת עומק ומטרה. אני מחפשת מודלים בקרב אבותיי היהודים. אחרי הכל, האם הפגנת הנאמנות של רות הייתה פחות מרשימה כיוון שהיא הייתה אלמנה בודדה? ואני חושבת שזה אומר משהו, שיעקב ידע שעליו להיאבק עם המלאך, ללא הביטחון של נשותיו וילדיו לצדו.

אין ספק כי נישואין מאושרים ומשפחה הם ברכה גדולה. אני מקווה כי מתישהו בקרוב אזכה להתברך בשניהם. אבל אני גם יודעת שכיוון שהיה לי זמן לצמוח ולהתפתח, אבחר בחירות טובות יותר מכפי שהייתי בוחרת כצעירה בת 28, מבולבלת וחסרת ביטחון. מסיבה זו ואחרות שהזכרתי, אני מעודדת את כל השדכנים בעלי הכוונות הטובות המנסים לעזור, לנסות להכיר קצת יותר לעומק את הרווקים שהם פוגשים. כיוון שאז הם יחשבו פעמיים לפני שינסו לשדך בין גרב ורוד לגרב אדום, רק בגלל ששניהם שייכות לאותה משפחת צבעים.