הגעתי לירושלים בגיל 18, במטרה לעבוד, ללמוד יהדות ובסופו של דבר – להינשא ולהתיישב. גרתי בירושלים במשך 10 שנים, שתיים מהן בביתה של שדכנית ידועה. אבל אם לומר את האמת, לא יכולתי ללכת יותר ממטרים ספורים מבלי להיתקל בשדכנים. אנשים היו ניגשים אליי באופן בלתי צפוי – נהגי אוטובוס, פקידים בדואר, דיקני אוניברסיטאות - הם לא היו צריכים להכיר אותי אפילו. בירושלים אפשר להרגיש שהעצים עצמם קושרים קשרים וזוממים לשדך את תושבי העיר. זוהי ההרגשה הנפלאה ביותר שיכולה להיות, מצד אחד, ומצד שני - המדכאת ביותר.

התקופה הייתה שנות השמונים, תקופה רגועה למדי בארץ. אף על פי כן, הרגשתי בחריפות את בעיית הגבולות של ישראל. לא את הבעיות המתעוררות בגבול לבנון, רמת הגולן או מדבר סיני, אלא את בעיית הגבולות המציקה במכבסה, במכולת או בבתי האנשים בסעודות שבת – המטען המכביד של שאלות עוקצניות, עצות וטיפים המכוונים כלפיי, בגלל היותי רווקה.

ותמיד אותה השאלה: "מדוע את עדיין לא נשואה?" והתשובה החביבה עליי: "כיוון שהרצוי אינו מצוי והמצוי אינו רצוי". לפעמים רציתי להכות בראשם של אותם אנשים חסרי גבולות, ועדיין, חלק ממני נהנה מתשומת הלב. הרגשתי מיוחדת, כאילו נישואיי היו בעדיפות גבוהה, נושא בעל חשיבות לאומית.

אחרי שנים של מגורים במעונות ושכירת דירות עם שותפים, החלטתי לגור בביתה של משפחה. אולי החיים עם משפחה יהודית חמה ימחישו לי מה אני מחמיצה ויאיצו בי להגיע לחופה. העובדה שאם המשפחה הייתה שדכנית אף היא עודדה אותי בכיוון זה: ללא ספק, משהו ידבק בי. השדכנית, לה אקרא יעל, סיכמה אתי שבמשך שלוש שעות מדי בוקר אעזור לה עם התאומים שלה. בתמורה היא תיתן לי לגור בקומה התחתונה בווילה היפה שלה, ללא שכר דירה, בשכונת רמת אשכול.

כפי שציפיתי, שהותי בביתה של יעל הביאה לאינספור שידוכים – פגישות עיוורות. בנה בן ה-3 וחצי, ילד ג'ינג'י מנומש ונבון מכפי גילו, נהג לעמוד בראש המדרגות המובילות לקומה שלי ולקרוא: "לאן את יוצאת הערב? לדייט או להרצאה?" ביום המחרת הוא רצה לדעת איך הלך, כמו גם אמו. אבל האקשן האמיתי התרחש בסלון של יעל.

הייתי חוזרת הביתה מעבודתי כעורכת, ובדרך למטה מספיקה לראות במבט חטוף מישהו (או מישהי) יושב על ספת העור של יעל – ראיון שידוכים בזמן אמת. כולם עברו בסלון שלה: הצעירים, המבוגרים, אלה שמעולם לא נישאו, אלה שהיו נשואים פעמים רבות, מהמכוערים ביותר ועד למהממים ביופיים, גברים שאיבדו איברי גוף במלחמות, עולים חדשים, ישראלים וותיקים מזה דורות ומבקרים חולפים מארצות אחרות. היו גם חסידים, חילונים וכל מי שבאמצע, למרות שהרוב היו טיפוסים אנגלו-סקסיים, בחורי ישיבה מסורתיים או בחורות דתיות. האנשים או הנשים שהגיעו היו מרגישים מעט נבוכים בתחילה, אך לא מבוישים. הליכה לשדכנית לא נתפסה כהודאה בכישלון. בדרך כלל פירושה היה שהאדם רצה פשוט להתחיל להזיז את העניינים. אחרי הכל, השעון המשיך לתקתק.

היא הלבישה נשים מופנמות בבגדים שהחמיאו להן ושמעולם לא היו בוחרות בעצמן

יעל מלכה על חצר זו של מחפשי-בני-זוג בסמכותיות אימהית טובת מזג. היא יצאה ונכנסה מהסלון, התאומים שלה מתקוטטים ומפזרים סביבם במבה, ביסלי וחטיפים אחרים. היא ניסתה להבין איזה סוג של בני זוג מחפשים האנשים, אבל כולם תיארו אותו סוג של אדם: חם, מצחיק, רזה, נדיב, אינטליגנטי ומושך. לכן, היא שאלה: "מה אינכם מחפשים? עם אילו תכונות אתם לא מסוגלים לחיות?" וכשהשאלה הייתה מנוסחת בצורה כזו, הם היו מסוגלים לתאר את בן הזוג הלא-אידיאלי בבהירות מדהימה ובפירוט רב. היא תיעדה הכל במחברת השידוכים שלה. תהיתי אם גם אני רשומה במחברת הזו.

אצל יעל, השדכנות לא הסתכמה בחיבור בין אדם אחד למשנהו – היא בפירוש גרמה לשידוכים לקרות. היא העבירה ביקורת על רווקים ביישנים – ואמרה להם לטפח את עצמם, להקפיד בלבושם, לקנות משקפיים חדשים. הם רשמו את הדברים ועשו כמצוותה. היא הלבישה נשים מופנמות בבגדים שהחמיאו להן ושמעולם לא היו בוחרות בעצמן.

אחרי הפגישה הראשונה, ה"זוג" היה מדווח ליעל מהי ההחלטה: להמשיך או לא להמשיך. כמובן שאילו הייתה השדכנית מדווחת מילה במילה מה הצד השני אמר ("הוא די דוחה והרגלי האכילה שלו מזעזעים אבל אני מוכנה לנסות שוב"), אף זוג מעולם לא היה מגיע לפגישה שנייה. חלק מהאמנות של יעל היה לדעת מה לומר, מה להשמיט ומתי להגזים.

אם היא חשבה שזה יעזור, היא אמרה לבחורה, "הוא חשב עלייך כל הלילה!" פעם היא ניסתה את הטקטיקה הזו עליי. זה היה נדוש ושקוף – אבל זה עבד. היא עשתה מה שנדרש ממנה כדי שהשידוך ייצא לפועל. והיא מעולם לא ביקשה תשלום, היא רק ביקשה שהזוגות המאורסים יתרמו למעבדה למחקר-פוריות בבית חולים מסוים.

היא ובעלה (שלעתים תכופות נכנס לתמונה) השתמשו במאגרי נתונים ומחשבים לפני שמישהו אחר חשב על כך. לפעמים הייתי מוצאת אותם יושבים על הספה בסלון, ושותים תה באווירה של שביעות רצון. "תארי לעצמך", הם היו אומרים ומרימים את ספל התה בתנועת 'לחיים', "ברגע זה ממש, ששה עשר גברים ונשים נמצאים בפגישות במקומות שונים בירושלים". בעלה, גבר שאפתן, היה מכה באגרופו על כף ידו ואומר: "כשנגיע למאה פגישות, אז אדע שאנחנו באמת עושים משהו".

הם היו אחוזי התלהבות. פגישה עבורם לא הייתה סתם עוד הזדמנות רומנטית, אלא הזדמנות להביא להתרחשות נישואין.

הם היו אחוזי התלהבות. פגישה עבורם לא הייתה סתם עוד הזדמנות רומנטית, אלא הזדמנות להביא להתרחשות נישואין. כל זוג חדש שנוצר היה סיבה לחגיגה לאומית.

תכופות ביקשה ממני יעל לשוחח קצרות עם מרואיין, רק כדי לקבל חוות דעת נוספת. ככל הנראה הייתה לי יכולת טובה להבחין בפגמים נסתרים. איש אחד, וטרינר נאה בעל לסת רבועה, זכה לניקוד גבוה בעיניה, אבל לאחר בערך חצי שעה (הנקודה בה אלה שמנסים להעמיד פני נורמליים מתקשים יותר ויותר לעמוד במשימה) הוא ציין באוזניי שהוא אומר "מי שבירך" בבית הכנסת (תפילה שאומרים בזמן קריאת התורה ובה מברכים בין השאר אנשים חולים ומזכירים את שמם לרפואה) למען כל בעלי החיים החולים שמטופלים אצלו. לטשתי בו עיניים ואז הנהנתי בנימוס, "זה מאוד נחמד מצדך".

לאחר מכן ניגשה אליי יעל ובעיניה ברק מוכר - המעיד על רעיון לשידוך. "הוא מציאה, רוחמה! צאי אתו לפגישה!"

נענעתי בראשי ואמרתי, "הוא לא בשבילי", אבל היא לחצה והתעקשה עד שבלית ברירה אמרתי, "יעל, הוא אומר 'מי שבירך' למען כלבים וחתולים".

"אה!" היא אמרה, מבוהלת, ופניה נפלו מעט. ראיתי אותה מציינת משהו במחברת הכחולה שלה. "אז לא חשוב".

כישרון התאמה

מה שהכי אהבתי ביעל היה שלא היו לה ספקות לגבי זיווגים "בלתי קונבנציונאליים" בין האנשים שנראו הכי לא מתאימים. מסז'יסטית תימנייה בת 20 עם פרופסור פולני מזדקן לכלכלה? בטח. נהג אוטובוס מחוספס עם מורה בתיכון מעודנת ושברירית – למה לא?

מסז'יסטית תימנייה בת 20 עם פרופסור פולני מזדקן לכלכלה? בטח

איכשהו, היא ראתה את הקשר בין שני אנשים – קשר שאף אחד אחר לא יכול היה לראות. ייתכן גם שבעיניה, כמעט הכל הסתכם בסופו של דבר בכימיה. "מה יש לשוטרת צ'כוסלובקית במשותף עם חסיד ברסלב ממוצא רוסי?" שאלתי. אבל גם הם התחתנו, לאחר שהאישה הציעה לו נישואין תחת "איומי" אקדח (כנראה שאין גבול להצעות נישואין מקוריות...). פגשתי את הזוג הזה בעצמי. לאחרונה שמעתי שהם מאושרים מתמיד ומצפים לילדם השישי.

אני חשבתי שהכל צריך להיות מושלם כשאני פונה לחברים בהצעת שידוך – רמות ההשכלה צריכות להתאים, הטמפרמנטים הרגשיים צריכים להשלים זה את זה, המטרות, הערכים והציפיות הכלכליות צריכים להיות מתואמים… אבל כל הרוח הייתה יוצאת לי מהמפרשים כשכל הנושאים היו "מכוסים" ושני הצדדים רטנו ודחו את ההצעה בטיעון של "אין משיכה". יעל הלכה קודם כל על משיכה והשידוכים התקדמו משם והמשיכו להתרחש. שנה אחת הניבה 20 זוגות מאורסים. "כל שידוך שמוביל לנישואין משפר את נישואיי שלי", היא אהבה להתרברב. אני מאמינה שהייתה זו התעוזה שלה – וההיעדר המוחלט של פחד מכך שמאמציה ייכשלו – שהפך אותה להצלחה.

"לחץ פיזי מתון"

עוד משהו: "שדכן" הוא גם חפץ משרדי שעושה את אותה פעולה של שדכן-זוגות. השדכן המשרדי מהדק ישויות נפרדות זו לזו, מחבר את הדברים על-ידי הפעלת לחץ בינוני. יעל ובעלה ידעו כיצד ללחוץ, אבל הייתה מעורבת במעשיהם גם האמנות של לדעת מתי לעשות זאת, ובאיזו קבוצת גיל. אם צעיר או צעירה לא הצליחו להגיע להחלטה, הם לא לחצו, כיוון שידעו שאולי זה לא השידוך הנכון. אבל אם רווקים מבוגרים יותר הלכו הלוך ושוב, התנהגו באובססיביות, התחבטו בבעד והנגד של בן זוג פוטנציאלי, אז זה היה סימן למשהו אחר: שהשידוך עצמו מומלץ ואילו הרווק או הרווקה המבוגרים כנראה פשוט תקועים, וזקוקים למעט "עידוד".

אני עצמי הייתי "קוץ באליה" של יעל. קראתי יותר מדי ספרי מודעות עצמית, שרק גרמו לי להיות סוּפר דקדקנית וביקורתית לגבי התכונות שחסרו למדוייטים שלי. ניתחתי את סדר הולדתם במשפחה (בנים בכורים היו משהו שרצוי להימנע ממנו), את כתב ידם (לקחתי קורס בגרפולוגיה ובתירוץ תמים ביקשתי לקבל דוגמאות של כתב ידם), את יחסיהם עם אמותיהם וכמובן, את השקפותיהם הדתיות. היה קשה לרַצות אותי בעיקר בתחום הזה. רציתי גבר עם כמיהה חסידית ורגישות מודרנית. רציתי מישהו שמסוגל להיות אירוני מצד אחד, אך מחויב לחלוטין להלכה מצד שני. איש לא עבר את המבחן. התשתי את השדכנית המסכנה (שלא לדבר על עצמי) ומלבד זאת, שימשתי כיחסי ציבור גרועים ביותר - לשדכנית שלא הצליחה למצוא שידוך למישהי שגרה בביתה שלה…

היא אמרה לי, "הבעיה אתך היא שאת מדברת יותר מדי. את נלהבת מדי".

"בחורים אומרים שהם אוהבים את זה", התגוננתי.

היא שלחה בי מבט שדכני עוקצני. "עד גבול מסוים".

תהיתי מה היא יודעת שאני לא יודעת. הפגישות בחודש שלאחר מכן היו מלאות חיוכים והנהונים שתקניים מצדי. אחד הבחורים עמם נפגשתי באותו זמן חשב שנפגעתי בראשי. למרבה הצער, נראה היה שהוא מעדיף אותי בצורה זו, וזמן קצר לאחר מכן החלטנו במשותף להפסיק להיפגש. אז הבנתי את מגבלותיה של יעל כשדכנית: היא רצתה לחתן אותי ואת האחרים כמעט בכל מחיר.

בשלב מסויים נדבקתי בעצמי בחיידק השדכנות והייתי נחושה בדעתי לשדך שידוך, אפילו בשעה שאני עצמי מנסה למצוא בעל. פעם שוחחתי בטלפון עם אישה ודיברנו על התאריך בו אוכל לעבור לגור בדירתה – במילים אחרות, היא הייתה שותפה פוטנציאלית לדירה. בדיוק אז התקשר אליי מישהו שעמו נפגשתי לפני זמן רב. הם היו על הקו בו זמנית (שיחה ממתינה) ואז נדהמתי לגלות איך שניהם דיברו בקלילות הומוריסטית ועדיין היו שיפוטיים בדיוק באותו אופן. זהו שידוך! תמרנתי הלוך ושוב בין שתי השיחות ושניהם השיבו את פניי ריקם: הם נפגשו לפני שנים. אבל הם נראו מתאימים כל כך זה לזו ושכנעתי אותם לנסות פעם נוספת. הם עשו זאת ו... התחתנו. זו הייתה יכולה להיות פרסומת נפלאה לשיחה ממתינה, חשבתי לעצמי אז, כיוון שהשירות הזה היה אז בחיתוליו. החיסרון היחיד היה שכשבעלה נכנס לדירה, נאלצתי לעבור לדירה אחרת...

השידוך שבו אני גאה ביותר הוא כזה שאינני יכולה לקבל עליו את מלוא הקרדיט. הייתי יועצת במרכז נופש, מקום שמשך אליו רווקים רבים. בסוף השבוע הכריז המנהל: "אם יש פה מישהו שאתם רוצים להכיר, גשו לאנשי הצוות ובקשו מהם להכיר ביניכם".

באותו רגע החל גבר גבוה בשם מתי לעשות את דרכו לעברי. חברה ציינה באוזניי לפני זמן מה שמתי בחור טוב ואמרה שהוא מעוניין להיפגש אתי, אבל פסלתי אותו כי הוא נראה לי ישר מדי, טיפוס מרובע, ילד-טוב-ירושלים. עם זאת, השיחות שלאחר מכן חשפו את הצדדים המעניינים יותר שלו. כשראיתי את מתי פוסע לעברי, החלטתי: אם הוא יבקש ממני לצאת אתו, אסכים.

מתי השפיל קלות את ראשו בביישנות ואמר, "את יכולה להציג אותי בפני רינה?"

קפאתי לרגע ואז חייכתי ואמרתי, "בטח".

כעת עמדתי ליד שולחנה של רינה. רינה שוחחה עם חברה ואכלה סלט פירות. אמרתי, "'מתי שם', ואותתי באגודלי לאחור, 'רוצה לצאת אתך'".

היא הביטה בפקפוק במתי הגבוה והרזה שעמד ליד שולחן עמוס מאכלים. "אני לא יודעת", החלה לומר, "הוא די..."

"כדאי שתחליטי מהר, חביבתי, כי אם את לא יוצאת אתו, אני כן", אמרתי.

"אני רוצה לצאת!" מלמלה, מתרוממת למחצה בכיסאה.

כשהם התארסו, שניהם התקשרו להודות לי ונתנו לי את הקרדיט על השידוך. הם הזמינו אותי לחתונה - אחת המפוארות שראיתי מימיי - ורקדתי כמו מטורפת. אינני יודעת אם יעל הייתה מהנהנת בהסכמה על השידוך ששידכתי או מרימה את ידיה במחאה על הזדמנות נוספת שהחמצתי. למעשה, לא העזתי לספר לה את הסיפור עד שלא התבססתי בבטחה ובאושר בנישואיי שלי. היא טפחה אז על גבי ופניה קורנים, מרוצה מחוצפתי השדכנית.