חלומות החרדה הגיעו מוקדם מכפי שציפיתי.

ידעתי שהם מגיעים וניסיתי לאגור כוחות, להיות מוכנה להדוף את הדיכאון המתגנב ומתעורר, למרבה האירוניה, באותה תקופה בשנה שאמורה להיות תקופה של שמחה, צמיחה וחיבור לדברים הנעימים ביותר: תקופת החגים.

החגים עוסקים בהתחדשות מערכת היחסים של כל אדם עם בורא עולם, ומבחינה ארצית יותר, הם עוסקים בבילוי של כל אחד עם המשפחה ועם האנשים שהוא אוהב. אבל אחרי 11 שנים שבהן אני עוברת את תקופת החגים כאדם בוגר וכרווקה, החרדה שלי מפני חודש תשרי המתקרב מתעצמת יותר ויותר מדי שנה.

למרות כל ניסיונותיי להתמקד בהכרה בחסדו של א– לוהים, להוקיר לו תודה על כל מה שנתן לי ולהתמסר לעבודה על מידותיי, לשקוע בשיפור האופי שלי – למרות כל זאת מתגנבת העצבות פנימה. ולמען האמת, גם הבושה.

שנה נוספת חלפה ואני עדיין לבד

מכאן מגיעים חלומות החרדה. הפרטים מעורפלים, אבל החלום החל כשעמדתי מאחורי בית הכנסת של הוריי, עם חברתי הטובה מימי ילדותי, נרגשת לראות אנשים שלא פגשתי זמן רב - והסתיים בכך שעזבתי את המקום, מבוישת, מושפלת ומרגישה לא שייכת. חלמתי את החלום הזה בזמן התנומה בשבת אחר הצהריים, כך שלא יכולתי לכתוב את החלום בפירוט, אך כשהתעוררתי, בלב הולם, הייתה האימה תלויה באוויר כמו ריח של בושם, מעכירה את אחר הצהריים הירושלמי הנעים.

שנה נוספת חלפה ואני עדיין לבד. שוב אכנס לבית הכנסת ואביט איך התקדמו חייהם של אחרים, אראה לאילו זוגות כבר צפוף בדירותיהם הירושלמיות החמימות, ואילו נשים הצעירות ממני בעשור נמצאות בהריון השני או השלישי. ואז ארגיש חריגה. אולי אני פרנואידית, אבל ארגיש מבוישת כשאראה משהו שדומה לחמלה בעיניהם של אנשים כשהם מדברים אתי. אשמע את מחשבותיהם: "עדיין לבד", ואנסה לחייך בנועם כשמישהו או שניים, זרים למחצה ושוחרי כוונות טובות, יטעימו ברוב משמעות שהם מקווים ש"השנה זה יקרה".

אף על פי כן, אהיה אורחת ברוכה ואהובה בשולחנם של אחרים. לא אֱלָחֵץ בגלל הבישולים והניקיונות והצורך לקנות נעליים חדשות לילדים בני שש. כל מה שיהיה עליי לקנות הוא מתנה למארחת.

וברגע שאהיה שוב בבית הכנסת, אלחש, אבכה, אזעק את אותה תפילה חרישית ואיכשהו אשמור על אמונתי בא– לוהים שמסיבות כלשהן, שאינן ברורות לי, אינו נענה לתפילתי.

לא קל להיות רווקה בחֶברה המשפחתית הישראלית, או בכלל בחברה היהודית – בעיקר בחלקיה הדתיים

לא קל להיות רווקה כשאינך רוצה להיות, לא משנה היכן את נמצאת. אבל זה קשה אפילו עוד יותר בחֶברה המשפחתית הישראלית, או בכלל בחברה היהודית – בעיקר בחלקיה הדתיים. אני גרה בירושלים, ה"קהילה" היהודית המשגשגת ביותר בעולם. אבל אני אישה דתייה ורווקה – אני לא שייכת לבית כנסת, אני לא מופיעה ברשימת "ארגון החסד" של נשות השכונה. אני בלתי נראית ברדאר הקהילתי, אין בשבילי תפקיד מבחינה חברתית. בלי כל כוונה להיות דרמטית, אני חלק מאוכלוסייה שלא אמורה להתקיים, והקהילה היהודית עדיין לא למדה איך להתמודד עם העובדה שלמרבה הצער, האוכלוסייה הזאת קיימת.

אין פלא שכה רבים מאיתנו נושרים ויוצרים תת-תרבויות חלופיות של רווקים, שכולם נמצאים ביחד ואיכשהו נשארים תקועים באותו שלב בחיים. אם החברה מקוננת בקביעות על מצבם של אנשים כמוני מבלי לנקוט פעולה כדי לסייע לי לשנות את מעמדי הלא נעים, האם זה פלא שאנשים רוצים ליצור קהילות חלופיות, שם ירגישו פחות חריגים ומשונים? או האם זה כה מפתיע שיש אנשים, למרבה הכאב, שפשוט עוזבים את הקהילה לחלוטין?

החברה היהודית מצפה מאנשים להתחתן. בין אם אתה גבר או אישה, אתה לא נחשב אדם בוגר עד שאתה מקים בית.

בשנתיים האחרונות, הייתה תקופת החגים מוזרה מאוד בשבילי. כל שנה סיימתי מערכת יחסים שהייתה קרובה מאד להיות "הדבר האמיתי". למרות שהן לא הצליחו, הן מילאו אותי תקווה. הייתי קרובה כל כך לדבר האמיתי, שזה נמצא ממש מעבר לפינה. אבל אז ביליתי את רוב השנה בניסיון לאחות את כל השברים של עצמי לאחר מערכת יחסים שנראתה מושלמת, שנראתה אמיתית, שנראתה כאילו זה כל מה שחיכיתי לו ונראתה כמצדיקה את הסיבה לכך שהיה עליי לחכות זמן כה רב... עד שהיא התפוצצה בפניי. הייתי שבורה לחלוטין, ושנה לאחר מכן אני עדיין מחלימה, עדיין מנסה להבין מדוע זה קרה, למה עשיתי את מה שעשיתי, למה, ברוב חוכמתו, החליט א–לוהים שאני חייבת לעבור את מה שעברתי... ניסיתי בכל מאודי ללמוד מזה, כפי שלמדתי ממערכות יחסים אחרות, לצמוח כתוצאה מזה, לאפשר לעצמי להפנים דברים שאני חייבת לדעת. אבל שנה וחצי לאחר מכן, אני בעיקר מרגישה כאובה, פגועה וחוששת.

עכשיו מגיע שוב ראש השנה. והנה אני כאן, עדיין לבד.

וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הישיבה ליד שולחן של מישהו אחר. שוב. (אני חייבת להבהיר משהו: בורכתי בחברים נהדרים שמציעים, שמזמינים, שמנסים להקל על אי הנוחות שהם יודעים שאני חשה. אני אסירת תודה מקרב לב. אבל אני פשוט לא מאמינה ששוב עליי להסתמך על נדיבותם). שוב אחבק את בנה של חברתי, שנהיה כל כך גדול שבקרוב לא יוכל עוד לשבת בחיקי, ותוהה מתי אוכל להעניק לאמי נכד, אם בכלל. ואחשוב על כך שוב בעודי יושבת לצד חברה של חברה, שתאמר שהיא מכירה המון בחורות נהדרות כמוני, אבל לא בחורים נהדרים...

מילותיה ימשיכו להדהד באוזניי בעודי יושבת בבית הכנסת שאליו אני מרגישה לא שייכת... ופעם נוספת אשפוך את לבי בפני בורא עולם ואתחנן בפניו שיאפשר לי להעניק את כל מה שאני מאמינה שיש לי להעניק. לכל שלב בחיים יש הקשיים שלו; אנא, קדם אותי לשלב הבא. כמוני, עוד בחורות רבות צריכות להילחם במרירות ובייאוש, בבדידות ובעצבות שמהווים מוסיקת רקע בימיהן, גם כשהן מצליחות בתחומים רבים אחרים.

אנא ממך, א–לוהים, שנֵה את השלב שבו אני נמצאת: בחן אותי בעבודה הקשה הכרוכה בנישואין. תן לי לעבוד קשה, לעבור לילות ללא שינה ולהרגיש מבודדת, כמו כל חברותיי שילדו את ילדיהן הראשונים. תן לי לחשוב שאשתגע אם לא אצליח למצוא קצת זמן לעצמי, רגע של שקט. תן לחותנים שלי להרגיז אותי, ותבלבל אותי בשאלה לאיזה צד של המשפחה ללכת בחגים. אתגר אותי עם ילד או שניים מנישואים קודמים של בן הזוג שאמצא.

אם אצליח להוציא את עצמי מהמחשבות שבהן אני שקועה, אתפלל למען אחרים במצבי, בחורים ובחורות שרוצים, יותר מכל דבר אחר, להקים בית יהודי. בלי קשר לדבר המעכב את כולנו, הלוואי שתהיה שנה זו השנה שבה נפסיק להיות לבד. תן לשנה זו להיות השנה שבה יהפוך כל אחד מאיתנו לחלק מהעבר, ההווה והעתיד היהודי – בכך שנקים משפחות יהודיות.

תן שתהיה שנה זו השנה שבה לא תודיע לי חברתה של חברתי בצער על היעדרם של בחורים טובים, אלא במקום זאת תחזור הביתה ותעשה רשימה. היא תרים כמה טלפונים. היא תמצא לפחות חמישה בחורים טובים להכיר לפחות לחלק מאותה כמות אדירה של בחורות נהדרות שהיא טוענת שהיא מכירה.

תן שבשנה זו יזכרו אנשים להזמין רווקים וגרושים ואנשים אחרים שאין להם משפחות.

תן שבשנה זו יזכרו אנשים להזמין רווקים וגרושים ואנשים אחרים שאין להם משפחות. שיזכרו שכל חג, כל שבת, הוא תזכורת למה שאין לנו.

עשה שתהיה זו השנה, שבה ההורים הטרודים והעסוקים המתכוננים לשבתות והימים הטובים של החגים, יעצרו לרגע ויזכרו כי הם מבורכים במידה שלא תתואר בכך שיש להם זה את זו, למרות החסרונות של כל אחד מהם, ושילדיהם הצרחנים והשובבים הם מתנות נפלאות שהעניק להם השם.

תן שראש השנה הזה יהיה החג שבו תירגע מעט הריקנות הקודרת, כך שנוכל לזכור, שיהא החֶסֶר בחיינו אשר יהא, יש רק מקום אחד שאליו נוכל לפנות.

במהלך השנה הזאת, הלכתי לפגוש שדכנית – אישה מקסימה ואינטליגנטית, שהזהירו אותי שהיא לפעמים קצת חסרת טאקט. לאחר שדיברנו זמן מה, היא אמרה, "אח, את כל כך חכמה ומצחיקה ומעניינת ויפה..."

(חיכיתי ל"אבל...")

"... לעולם לא אצליח למצוא לך בעל!"

ידעתי, ממש באותה שנייה, שזה אחד הרגעים שבהם אני יכולה לבחור: להרגיש חסרת תקווה, או לחשוב שזה מצחיק. אחרי הכל, מה שהיא בעצם אמרה זה שזה לא מפתיע שנדרש לי זמן רב יותר למצוא בעל – אני אישה מיוחדת ואני זקוקה לגבר מיוחד.

חייכתי ואמרתי לה שלא תדאג.

"את לא אחראית לכך שאמצא בעל", הרגעתי אותה. "זה התפקיד של בורא עולם. השאלה היא אם תהיה לך הזכות להיות השליחה של א–לוהים לדבר הזה. ואני בוטחת בו לחלוטין."

תן שלכל אורך ראש השנה הזה, אזכור וארגיש את מה שאמרתי עכשיו.