כמעט 20 שנה לאחר שעמדתי תחת חופה מקושטת בפרחים, עזבתי את ביתי ואת נישואיי עם מברשת שיניים וחולצת שבת שנדחפה במהירות לתוך תיק צד קטן ודחוס. לבשתי חצאית שחורה שמתאימה לכל וסוודר סגול יפה, ומתחתיו חולצת טריקו. כשעזבתי, לא ידעתי כי יחלפו 14 חודשים נוספים לפני שאוכל להרשות לעצמי להחליף את החצאית. גם לא ידעתי שאבלה את רוב השבועות הקרובים בישיבה בדירה ריקה, בלי מים חמים, לובשת את חלוק האמבטיה של בעלת הדירה הנעדרת כדי לא ללכלך את בגדיי היחידים. ללא מקור הכנסה מיידי ועם חופשת הפסח ההולכת וקרבה, מצאתי עבודה בניקיון בתים לקראת החג בשכונת רחביה בעיר: שני בתים תמורת 100$ לבית.

בערב הראשון של פסח הוזמנו (ילדיי ואני) לבית הורי חברתי. אנשים אלה לא הכירו אותנו אבל התייחסו לגדוד שלי ואליי בכבוד ובעונג גלויים. המארחים המבוגרים והחינניים התעלמו מאי הנוחות שלי בנוגע ל"שינוי בנסיבות חיי" ובמקום זאת, גרמו לנו להרגיש שזהו המקום היחיד בעולם עבור אם מפוחדת על סף גירושין וששת ילדיה המבולבלים.

בשנה שלאחר מכן כבר גרנו באושר(!) בדירה קטנה ואנו, הצדדים המסוכסכים, גיבשנו הסכם לתקופת החגים. מצאתי את עצמי חופשייה מילדים למשך החג והשתתפתי בליל סדר מן המעלה הראשונה, ארוחת גורמה במלון חמישה כוכבים. התמזל מזלי לקבל הזמנה זו בזכות חברים אוהבים. שוב, זכיתי ליחס מלא כבוד אך ברמה האישית, הרגשתי לא בנוח. בהיותי שוב "רווקה" טרייה, הרגשתי מוזר בעולם של זוגות. אחרי הכל, במשך 20 שנה שיחקתי את תפקיד המארחת, טובלת בהערצת המשפחה והחברים.

את הפסח השלישי, הרביעי והחמישי שלי "לבד" ביליתי עם משפחת קפלן. בשנה שעברה, בעודי נאבקת לעלות במעלה הגבעה התלולה המובילה אל ביתם היפה, התחלתי לפתע לבכות בלי שליטה, מחבקת בחוזקה את היין והעוגיות. בנוסף על כך שריחמתי על עצמי, הוצפתי ברגשות אשמה בל יתוארו. בכל 20 שנות נישואיי, מעולם לא הקדשתי רגע קט של מחשבה לרווקים. מעולם לא עצרתי לרגע – בין החיטוט בספרי מתכונים, בחירת מפיות חגיגיות ומציאת סיפורים מהתורה שיהפכו את קריאת ההגדה למהנה יותר – כדי לתהות היכן נמצאת אותה רווקה מהשורה הרביעית בעזרת הנשים, בשעה שבני הצעיר מדקלם את ארבע הקושיות. היכן אוכל אותו אלמן שקט וערירי, השוכר את דירת המרתף של השכן שלי, את ארוחת השבת שלו.

הסיבה שלא חשבתי עליהם הייתה, למען האמת, שפשוט לא ראיתי אותם

תחושה זו של בושה מציפה הייתה מהולה באמת אכזרית עוד יותר: הסיבה שלא חשבתי עליהם הייתה, למען האמת, שפשוט לא ראיתי אותם. בהיותי נשואה ונאבקת ללכת עם הזרם, היה לי קל יותר לעצום עיניים ולשמור את החמלה שלי למען אנשים הנמצאים במצוקה ברורה יותר: העניים, המוגבלים, חסרי הבית.

אולם כעת, יכולתי להרגיש את בדידותו של אדם אחר. בימים מסוימים הייתי כה בודדה שחשבתי כי לבי יישבר אם אראה זוג קשישים יושב זה לצד זה על ספסל או גבר צעיר עם תינוק בעגלה, מחכה בפנים מאירות בשעה שאשתו הצעירה ההרה יוצאת מבית המרקחת.

כשהייתי נשואה, מדי פעם נתקלתי ברווק או רווקה שידעתי שמתאימים למישהו. מישהו שכבר פגשתי. מישהו שהתגרש לא מזמן. מישהו פנוי. משהו כזה. אבל מעולם לא הצלחתי להיזכר מיהו בדיוק אותו מישהו, כיוון שלא רשמתי את השם. זכור לי שהייתי אומרת לאותו רווק/ה, "אוה, כשאזכר, אני חייבת לעשות את השידוך הזה!" ולמרות שהיה לי חשוב להיתפס כאדם מתחשב, זה לא היה מספיק חשוב לי, כדי לקלוט שאולי אותו אדם עמו אני משוחחת נתלה נואשות בסיכוי לפגישה, בהזדמנות להפוך ל"אנחנו".

המיוחדים ביותר בקרבנו הם אלה שמנסים לשדך בין גברים ונשים. ובדיוק כפי שישנם אנשים ידועים לשמצה בתחומים רבים, אני בטוחה למדי שלתעשיית השידוכים יש שרלטנים משל עצמה. ועדיין, אני מתפעלת מהמקצועיות והחמלה של שדכנים רבים שפגשתי.

ללא קשר למקצוענים, חובה עליי לשאול, מדוע לא כולנו שדכנים? מדוע לא כל אחד מאתנו רושם בפנקס קטן בכיס האחורי או בארנק את רשימת הרווקים שהוא פוגש? מדוע איננו שולפים את אותו פנקס/מחברת/ספר-כרטיסי-ביקור או סתם רשימה בסמארטפון ומשווים את הרשימה שלנו עם זו של גברים/נשים אחרים בחדר הכושר/ספרייה/מועדון/מספרה?

התחלתי לעשות בדיוק את זה: להתפלל למען אדם אחר ולבקש את מה שאני רוצה לעצמי. ללא שמץ מהבושה הקודמת שאפיינה אותי, אני כעת שואלת בקול, "מישהו מכיר גבר שיכול להתאים לאישה זו?" תקוותי העזה היא שבשולחן אחר, במקום אחר, מישהו שואל אותה שאלה למעני.

בעודי מטפסת במעלה אותה גבעה בפסח האחרון, הבטחתי הבטחה שאני מחויבת לקיים. אם א-לוהים יברך אותי בנישואין שניים, אדאג לזכור תקופה זו, בדידות כואבת זו, כדי לכלול רווקים בעולמי. כדי שלעולם לא אהיה שוב שאננה במקום בו אני נמצאת בחיי.

אחרי הכל, איננו יכולים לעזור למי שאיננו רואים…