"נו?", שאלתי בהתעניינות את חברתי בעברה השני של האפרכסת. "איך היה?"

"תעזבי! זה לא בשבילי!", היא ענתה ביובש.

"מה קרה הפעם? הוא אכל עם הידיים? לעס בפה פתוח? או סתם היו לו כרס וקרחת?", שאלתי בצחוק, מנסה להוציא את חברתי מעצבונה.

"מצחיק מאוד", היא ענתה מרוגזת. "אני לא אשמה שכל הלא-יוצלחים נדבקים דווקא אלי!", והוסיפה בטרוניה: "מה אני כבר מבקשת?! שיהיה לו חוש הומור?! קצת אינטליגנציה?! קצת נדיבות?! ג'וב טוב?! שיהיה מסודר?! שיראה טוב?! לא ביקשתי שיהיה טום קרוז, אבל ב-א-מ-ת, מינימום של אסתטיות!"

שתקתי בהבנה. מה יש להגיד. גם אני עברתי את מסלול הדייטים המתיש, על כל הקרחות, הכרסים, הקמצנויות ושות' האפשריים.

"אז?", שאלתי בכל זאת, מנסה לדלות עוד שביב אינפורמציה שייתן לזה צ'אנס.

"אין אז! היה לו אף גדול מדי!", הייתה התשובה.

"אה", עניתי בהבנה. אף גדול זה בהחלט חסרון רציני (אף על פי שיש לי חברות שטוענות בלהט לכמה יתרונות סמויים שהולכים קומפלט עם גודל האף). "טוב תשמעי", הוספתי בעידוד, "בעלי אמר שיש מישהו חדש בעבודה, גבוה, עושה רושם נחמד. לבקש שיברר בשבילך?"

"שיהיה", ענתה חברתי וליאות בקולה.

יותר מדי 'פחות'

"הוא נמוך מדי, שמן מדי, רזה מדי, טיפש מדי, מזיע מדי, קמצן מדי". הכול יותר מדי, רק לא במה שאנחנו מחפשים. לאחרונה נתקלתי באחד האתרים העוסקים בזוגיות, במשפט הבא:

"אם אתה עסוק בלשפוט אנשים כל העת, אין לך זמן לאהוב אותם."

אנחנו מגיעים לפגישות העיוורות הללו מלאי ביקורת על עצמנו. "אוף השמנתי מדי, השיער שלי נראה נורא, יצא לי פצעון מעצבן על האף, ובכלל לא נוח לי עם הבגד הזה שקניתי בלית-ברירה כי פשוט שום דבר אחר לא עלה עלי".

עם כל המטענים השליליים אנחנו מגיעים אל הפגישה המיוחלת ומתאכזבים לגלות שם בעבר השני, מישהו ממש... כמונו.

עם כל המטענים השליליים האלה וההכנות המתישות בניסיון שווא להרגיש טוב עם עצמנו, אנחנו מגיעים אל הפגישה המיוחלת ומתאכזבים לגלות שם בעבר השני, מישהו ממש... כמונו: קצת שמן מדי, עם פצעון על האף, מסורבל, שלא יודע איפה לתחוב את הידיים המיוזעות שלו... אוף!

אנחנו כל כך שיפוטיים: "עכשיו נראה אם הוא יציע לי גם משהו לאכול, או יסתפק בבקבוק הדיאט קולה הזה". כל כך ביקורתיים: "איזה שעמום הסיפורים שלו על הדודה הזקנה מנס-ציונה. סתם הרגתי ערב". כל כך לא נותנים צ'אנס: "אין סיכוי שאני ארצה להיפגש עם הטיפוס הזה עוד פעם. אני שונאת טיפוסים מעונבים, והוא כזה מעונב וחנוט".

אז איך אפשר?

צריך באמת פרצוף של מישל פייפר או מינימום גוף של ריצ'ארד גיר בשביל לשרוד פגישה עיוורת. ובינינו, לכמה מאיתנו יש כאלה נתונים?

יש ללא ספק משהו שנועד לכישלון בעצם הקונספט של פגישה עיוורת. עצם הידיעה שהפגישה מכוונת למשהו כל כך מסוים, לחיים משותפים בצוותא, מכניסה לכך מתח בדמות ההשוואה המיידית והבלתי נמנעת עם הפנטזיה שלנו ועם התפיסה העצמית שלנו, למול המציאות.

ובמציאות יש שיער שמתדלדל, צמיג פה ושם שמשתפל, פצעון כזה או אחר, ואולי גם נמש, אבל... מעבר לפרטים הקטנוניים האלה, מסתתר בנאדם. עם מחשבות, ודמיון, ואהבות, ואכזבות, וכאבים, ופצעים פתוחים, וניצחונות, והישגים – המון דברים טובים ויפים שלוקח להם זמן לצוף על פני השטח. ותגידו את האמת, זה כל כך גרוע לנסות ולהכיר אותו?

אולי הוא מצחיק שיגעון? אולי יש לו צורת מחשבה יוצאת דופן? אולי הוא יודע להיות חבר נאמן? לפרגן? לתמוך בעת צרה? לשמור סוד ולחלוק בכאב? ואולי סתם כך אפשר לנסות ו... להתיידד עמו?

הרי אם היינו מכירים באופן טבעי, בספרייה של האוניברסיטה למשל, או במקום העבודה. היינו מבלים שעות יחד, חולקים חוויות ולא מתייחסים בכלל לכך שאנו עשויים אולי להיות זוג נהדר, יש סיכוי שהיינו חווים הרמוניה ובונים ידידות אמיצה, שאחר כך הייתה יכולה לגדול ולהפוך לזוגיות משגשגת.

אבל לא, מה פתאום! "שאני אצא ואראה בציבור עם גבר שמתלבש כמוהו? או עם שמנמן? או עם מישהו כל כך לא ייצוגי?! בשום פנים ואופן לא! על גופתי המתה! עדיף לי להישאר רווקה זקנה ולא להשפיל את עצמי!!!"

אז היא באמת נשארת לבד.
עם עצמה.
עם אוסף החברות שלה (שגם הן מעדיפות שלא להשפיל את עצמן).
עם החלומות, והתקוות, ו... השנים המבוזבזות.

עשר עצות לרווקים מושבעים

אז מה עושים? איך בכל זאת מתגברים על 'סינדרום הבליינ-דייט'? לפניכם עשר עצות בדוקות, שנוסו בהצלחה על עשרות רווקים מושבעים, שהפכו לבסוף לנשים ובעלים מאושרים.

ב ה צ ל ח ה !

  1. הודו בכך שאתם נוטים לפסול מועמדים מהר מדי, וכי ההזדמנויות להכיר קיימות, רק אתם לא מאפשרים לעצמכם לגלות אותן.
  2. התייחסו לפגישה כאל הזדמנות להכיר אדם חדש שמעוניין ממש כמוכם לבנות זוגיות מוצלחת.
  3. החליטו מראש, שאם תהיה לכם שפה משותפת בסיסית, גם אם מבחינה חיצונית הוא לא יראה לכם, תתנו לזה צ'אנס ותענו בחיוב לפגישה נוספת.
  4. קחו את המפגש וההיכרות כהזדמנות לאמן את כישורי ה'ביחד' שלכם עם בן המין השני.
  5. נסו להתמקד בבן הזוג. להתעניין בו, מהם חלומותיו? תחביביו? מה מרגש אותו? מיהו בכלל?
  6. היו סימפטיים. אל תשדרו 'אני לא מעוניינת בך'. היו ניטראליים ותנו לדברים לזרום.
  7. אם אתן נשים, הרשו לו לפנק אתכן, לפתוח בפניכן דלתות, לשלם עליכן. היו אדיבות והודו לו בחן.
  8. אם הנכם גברים, חפשו הזדמנויות 'לטפל' בבנות הזוג לפגישה ולפנק אותן. זה יוצר אינטימיות.
  9. התעלמו מכל האיתותים הרגשיים שלכם שמשדרים לכם אותות מצוקה בסגנון: "תעזבי זה לא בשבילך! רדי מזה! עדיף לחפש מישהו אחר..." והתעקשו להשלים יחד לפחות 5,6 פגישות בנות למעלה משעתיים, אם יש נתוני פתיחה ראשוניים.
  10. התעלמו מהצעות להכיר בני זוג אחרים, חדשים, נוספים. אתם באמצע אימון אישי, או בתוך תהליך של שינוי באמצעות איש מקצוע. אם תפסיקו לפני הזמן, רק תפסידו!