לפעמים אני שואלת את עצמי אם אנשים מבינים כמה עוגמת נפש יכולה לגרום הערה אחת קטנה. למה אנשים מניחים שאם אתה לא יכול להסתיר את ההתמודדות שלך, אז מותר להם לשאול כל שאלה בנדון, ועוד בפרהסיה? זוגות בלי ילדים, אנשים חולים או נכים, אדם עם בעיות עסקיות או מישהו שעובר גירושין... והרשימה ארוכה.

להיות רווקה בעולם מוכוון נישואין, זאת חווית הכאב הציבורית שלי.

אני מתכווצת מהמחשבה שכל כך הרבה אנשים מודעים לניסיון שלי (בקהילה שבה אני חיה, להיות רווקה נחשב לניסיון רציני). אני מאולצת לדבר על דברים מאוד אישיים ולענות על שאלות שמעולם לא הייתי שואלת אדם אחר. הקלות בה אנשים פונים אליי ביחס להיכרויות ולחיי הפרטיים פוגעת מאוד, ותמיד תופסת אותי לא מוכנה.

התחלתי לדרג מילים מכאיבות על סולם בין 1 ל-10, זה עוזר לי להרגיש טוב יותר ומקל עליי לצמצם את הטיפשות של אנשים לתוך "מה הם חשבו לעצמם?" כך אני יכולה לצחוק. כן, לכולם יש כוונות טובות, אבל אם אני אשמע עוד אחד מהביטויים האלה בזמן הקרוב...

  • כל פגישה מקרבת אותך לאדם הנכון.

  • זה יקרה השנה.

  • אני פשוט לא מכיר/ה אף אחד מספיק טוב בשבילך.

סביב שולחן השבת ילדים מסתכלים עליי ושואלים אם יש לי בעל ולמה לא. בשבוע שעבר, בחנות המכולת, איגפה אותי אישה רעשנית ועסקנית ששמעה שיש בעיר בחור בערך בגיל שלי. רציתי לשאול אותה אם עדיין יש לו דופק, ואם אני צריכה לקפוץ על ההצעה כי בשוק שלנו אי אפשר להיות יותר מידי בררניים.

אנשים רוצים לדעת "מה להגיד", ובדרך כלל התשובה הפשוטה ביותר היא "כלום"

מילים מכאיבות. אנשים לא מתכוונים להשליך אבנים ולגרום כאב; הם באמת רוצים לגלות עניין ואכפתיות. אנשים רוצים לדעת "מה להגיד", ובדרך כלל התשובה הפשוטה ביותר היא "כלום". העיקרון הוא לחשוב לפני שמדברים, לשקול אם אתם עלולים להכאיב, ואם התשובה חיובית, אז אל תגידו את זה.

אנחנו רוצים להיות מעודכנים בכל החדשות והמעורבים בהן, אבל זה לא צריך להיות על חשבון הזולת. אם עולה נושא כאוב, יתכן שגילוי תמיכה יהיה להבין שאין לכם מה לומר, ולהודות בכך. לא חייבות להיות לכם כל התשובות לכל השאלות.

אף אחד לא מתכוון לומר דברים ששוברים את לבך. הם פשוט לא מבינים שכשאת נפרדת מהם לשלום, את רק רוצה להיכנס למיטה ולבכות. ביליתי המון זמן במחשבות למה אני מהווה כתובת לכל כך הרבה "הערות מתחשבות". אני באמת מאמינה שאלוקים מלמד אותי להיות רגישה יותר. כשאני רואה מישהו במצב שאני לא מבינה או לא מסוגלת להתחבר אליו, אני צריכה לעצור את עצמי לפני שאני מדברת. אני לא יודעת איך הם מרגישים. אני לא יודעת מה יגרום להם להתכווץ ולרצות להתחבא. אולי מה שאני מתכוונת לומר יכאיב להם?

אולי אלוקים הפך אותי יעד לכל כך הרבה "מקלות ואבנים", כדי שאוכל להיות זהירה יותר עם אחרים. כשאני רוצה לשאול שאלה לא הולמת בלי כל סיבה, אני חושבת פעמיים. נראה שרגישות היא תרגיל קשה שדורש הרבה אימון. אלוקים נתן לי את ההזדמנות לקבל אימון רב, ואם זה אומר שאני יכולה למנוע כאב מאחרים, האם אין בכך ברכה?