חלק ניכר מילדותי ביליתי בקריאת מלאי המגזינים הבלתי נדלה של "הרומן הרומנטי", שהיה לסבתא שלי. סבתא שלי היגרה מהונגריה בנעוריה, ואולי זאת הרמה הספרותית הגבוהה ביותר שהיא הצליחה לרכוש, או שהיא באמת נהנתה מהזוהר והבריחה שהחוברות האלה סיפקו לה, אחרי יום ארוך במכולת אותה היא ניהלה עם סבא שלי.

בכל אופן, אותי הסיפורים המלודרמתיים האלה ממש ריתקו, על כל ההתפתחויות והדאגות שרומנים מסוג זה יכולים לספק. תמיד היה איזשהו משולש אהבה או חוסר הבנה נוראי, עם פרידות והעמדות פנים מתמשכות ומתפתחות. הוקסמתי מהאובססיות וכאבי הלב של הדמויות, והנחתי שאני לומדת הכל על קשרי אהבה. רומן על אמת.

הייתה זאת ראשיתו של חינוך שמעולם לא הייתי צריכה לרכוש

הייתה זאת ראשיתו של חינוך שמעולם לא הייתי צריכה לרכוש. את יתר ציפיותיי הרומנטיות ספגתי ממוסיקה פופולארית ומסרטים הוליוודיים, שחלק מהמסרים העיקריים שלהם היו:

  • אם האהוב שלך מתנהג כמו טמבל, אפשר לקבל את זה, כל עוד את אוהבת אותו.
  • אהבה כוללת רגשות כמו קנאה, רכושניות וחשש תמידי לאבד את אהובך למישהי יפה ממך.
  • אף אחד אחר לא צריך לעניין אותך, אפילו בני המשפחה הקרובה וחברים טובים, כשאת חושבת על אהובך. העיקר שהוא מסחרר אותך.
  • אהבה חד צדדית היא דבר אצילי, ומקובל לרצות למות אם מישהו שבו את מאוהבת אינו מעוניין בקשר איתך.

בשנות השבעים, כשהגעתי לגיל בו שקלתי להתחתן, ידעתי מה בדיוק אני אמורה לחוש כלפי הגבר שאיתו אתחתן... עד ליום שפגשתי בו.

הגבר שרצה להתחתן איתי עורר בי רגשות הרבה פחות עזים ומרגשים ממה שציפיתי. בחלק מהפגישות שלנו אפילו הייתי מעט משועממת, ושמחתי לחזור לפטפוט והבלגן של דירת הבנות שלנו. הגבר הזה היה פתוח, אמין, בעל אמביציות ומעוניין בי. הוא לא היה נתון למצבי רוח, אף פעם לא בלתי צפוי, נטול מסתורין ובהחלט ללא כל נטיות קרימנאליות. הוא היה ישיר, ובעיני – משעמם, מעבר לכל דמיון. נראה שהוא יכול היה להיות נהדר בתור שכן, אבל הוא לא נראה לי כמו הזדמנות של פעם בחיים לתשוקה ותהילה. איפה כל הזיקוקים, דפיקות הלב, דמעות הייסורים, רגעי האופוריה? הייתי אומללה מכך שלא הרגשתי חולת געגועים, שלא איבדתי את התיאבון ושישנתי מצוין. איך יתכן שזאת אהבה?

למזלי, בשלב זה של חיי התקרבתי ליהדות ולמדתי דברים חדשים על אהבה ונישואין, וידעתי שאני אמורה לחפש אחר תכונות טובות, כמו ענווה וסלחנות. חברותיי ואני חלמנו להינשא לתלמיד חכם שיהיה דמות מופת לילדינו. זה בהחלט לא היה נשמע כמו הטיפוס של המוסיקאי או האמן עליו תמיד חלמתי.

הגבר שרצה להתחתן אתי היה כל כך נורמאלי, ולמעשה אבא שלי אפילו חיבב אותו, דבר שהיה חדש לחלוטין עבורי. פשוט לא יכולתי להביא את עצמי להשלים עם זה שהוא ה"אחד".

ובכל זאת, אחרי כמה זמן, הקסם האישי שלו גבר עליי, ואני זינקתי למים (לא נהייתי צעירה יותר) וסוף וסוף התחתנו.

לאט ובעדינות, התחלנו לבנות מערכת יחסים, למרות שלפעמים עדיין הצטערתי שלא נוכל לשמש השראה לסיפור ברומן הרומנטי.

וניל משעמם

כמה חודשים אחר כך, הופתעתי לגלות שאני מצפה לתינוק. אחר צהריים אחד יצאנו העירה, ואני החלטתי שאני חייבת לקנות לעצמי גביע גלידה. מכיוון שהייתי בהיריון, בחרתי בטעם אגוזים, צימוקים וברנדי. בעלי העדיף וניל.

"נו באמת!" קינטרתי אותו. "נסה משהו קצת יותר מרגש!"

"לא, אני אוהב וניל", הוא התעקש, "זה תמיד טעים."

שילמנו על מנות הגלידה והתיישבנו לאכול אותן בגינה ציבורית סמוכה. ליקקתי במהירות מהגלידה הנמסה, והיא הייתה פשוט מבחילה! לא יכולתי להאמין שאני בחרתי את הדבר הזה – ועוד הזמנתי שלושה כדורים! הסתכלתי כיצד בעלי מתיישב ליהנות מהגלידה הלבנה והפשוטה שלו, והתחלתי לחמוד אותה בלהט.

"מה קרה?" הוא שאל אותי, "הכל בסדר?"

"הגלידה הזאת ממש מגעילה!" הודיתי. אני לא מסוגלת לאכול אותה!" הרגשתי רע במיוחד, משום שבאותם ימים כמעט ולא היה לנו כסף, וגביע גלידה, תאמינו או לא, נחשב למותרות.

"את בטח רוצה שנתחלף, נכון?"

"אהם...", אמרתי לבעלי החדש, "לא רוצה להיות רעה."

"לא. לא. זה בסדר. קחי את שלי."

הוא הושיט את המנה שלו ואני נתתי לו את שלי. הוא ניסה אותה, "הםם... טעים", הוא אמר בקול רם. "נפלא! ממש מעדן".

הבטתי בו בהכרת תודה וטעמתי את הוניל שלו. הוא היה נפלא.

ואז ידעתי בבירור שגם הוא כזה.

"אקזוטי", אולי נראה טוב, אבל רק כלפי חוץ. כשבונים בית, בטווח הארוך, וחם לכם ואתם עייפים (ובהיריון), אתם רוצים משהו – לא, לא "משעמם" – אבל יציב, מהימן ושאפשר להישען עליו.

מה שאני מכנה היום 'רומן אמיתי'.