רוזי ושרי היקרות,

אם אהבה בנישואין, פירושה נתינה מוחלטת של עצמך לבן הזוג, מבלי לצפות לדבר בתמורה, כיצד אפשר להגן על עצמך, מפני בן זוג עצלן ואנוכי? בסופו של דבר, את עלולה למצוא את עצמך עושה לבד, את כל עבודות הבית. מתי מגיע הזמן לומר "עד כאן"?

ש.

ש. היקרה,

ההצהרה ש"אהבה בנישואין, פירושה נתינה מוחלטת של עצמך לבן הזוג, מבלי לצפות לדבר בתמורה", היא הצהרה טעונה וקל מאוד לפרש אותה בצורה שגויה.

כל אחד מאתנו זכאי לצפות לדברים מסוימים, מהאדם עמו אנו רוצים לבנות את חיינו. למשל: שחיי הנישואין יהיו במקום גבוה בסדר העדיפויות שלו, שהוא יהיה שם כדי לחלוק עמנו את חוויות החיים, שהוא ידע לתת ולקבל תמיכה רגשית, שחלוקת האחריות בינינו תהא הוגנת ושהוא יעשה כמיטב יכולתו, על מנת לסייע לבית לתפקד ולמערכת היחסים לצמוח ולשגשג.

כמובן, אין פירוש הדבר, שכל פעם בה אנו עושים משהו למען בן הזוג, אנו זכאים לצפות לתגמול. ישנן תקופות, בהן אחד מבני הזוג נושא בחלק גדול יותר מהנטל. למשל, כשבן הזוג השני עסוק בנושא חשוב או מוטרד. אולם, במהלך רוב מערכות היחסים הבריאות, הנטל מתחלק בין שני בני הזוג, כך שבסופו של דבר הוא מתאזן בדרך זו או אחרת.

יתרה מזאת, לכל אחד מאתנו ישנן יכולות שונות ואין זה מעשי לצפות תמיד, שבני הזוג יתרמו בדיוק את אותו זמן ומאמץ. מה שכן חשוב, שכל אחד מהצדדים יעשה כמיטב יכולתו, כדי לתרום לנישואין ולמשפחה.

לאנשים מסוימים יש נטייה "לנהל רישום" של הדברים, שכל אחד מהצדדים תורם לחיי המשפחה. תהא הסיבה אשר תהא, דרך זו אינה בריאה ואינה יעילה ומובילה לבסוף להידרדרות הנישואין. היא רק מחזקת את אמונתו (המוטעית בדרך כלל) של מנהל ה"רישום", שהוא מנוצל.

לאחוז גדול מהנשואים הטריים, אין מושג מה כלול בחיים משותפים עם אדם אחר.

אם אחד מכם התחיל לנהל רישום, אנו ממליצות לכם להכריז על פסק זמן ולהעריך את ציפיותיכם מנישואין באופן כללי, ואת מערכת היחסים ביניכם באופן ספציפי. לאחר מכן, עליכם לדון בדרך הטובה ביותר, בה כל אחד מכם יכול לתרום לחיי הבית והמשפחה ולחזק את הקשר ביניכם. אם אינכם יכולים לעשות זאת בעצמכם, קרוב לוודאי שתפיקו תועלת מהדרכה של יועץ נישואין מוסמך, שיכול לסייע לכם לקדם הערכה זו ביתר קלות.

ברצוננו לסטות לרגע מן הנושא ולדבר על הציפיות שיש לרבים מאתנו, כשאנו מתחתנים. לאחוז גדול מהנשואים הטריים, אין מושג מה כלול בחיים משותפים עם אדם אחר. אנו לחלוטין לא מודעים לנושאים פשוטים ביותר, העומדים לפרוץ לתוך חיינו ולהפיל אותנו מענן האושר הרך, על גביו אנו צפים. לדוגמא, נושא ההרגלים האישיים שלנו. כיצד למשל יכולים, "ציפור לילה" ומשכימת קום, להתאים את לוח הזמנים שלהם? או כיצד לעבור מאכילה בעמידה, בדרך החוצה ומקרר כמעט ריק, לישיבה בצוותא במטבח שלנו, לאחר טרחה מרובה של קניות, הכנה, בישול וניקיון? כיצד עושים את המעבר מטיפול בתחומי האחריות האישיים שלנו וניהול הזמן הפנוי שלנו כאוות נפשנו, לתיאום כל זאת עם האדם עמו נחלוק את שארית חיינו?

מעבר זה אינו פשוט והוא מורכב במיוחד, כשלשני בני הזוג קיים פער גדול בציפיותיהם. בדרך כלל, זהו שורש הבעיה שאת מתארת במכתבך. ברוב המקרים, הבעיה לא מתעוררת מכיוון שאחד מבני הזוג באמת "עצלן ואנוכי", אלא מכיוון, שלבעל ולאישה ישנן ציפיות שונות לגבי ניקיון וסדר ולגבי האופן בו יש לחלק אחריות בנוגע לסידורים, תשלום חשבונות ומטלות נוספות.

יתרה מזאת, אם לאחד מבני הזוג אכפת יותר לגבי ביצוע דברים מסוימים בבית, הוא עשוי לקחת על עצמו תחומי אחריות רבים יותר ואחר כך לכעוס על חוסר האיזון במצב. הדבר עלול לקרות, כאשר למשל גבר, שמצפה שדירתו תהיה תמיד "טיפ טופ", מתחתן עם אישה, שלא מתנגדת לקצת אי סדר ביתי. הוא עלול לנטור לה טינה על כך, שהוא זה שתמיד זורק את העיתונים הישנים ומחזיר דברים למקום.

אם אחד התרחישים האלה גורם לאחד מבני הזוג לחוש טינה או להרגיש שהוא כורע תחת העומס, זה הזמן שבני הזוג יגיעו לשיחה ולדיון שהזכרנו קודם לכן. רצוי שכל אחד מבני הזוג יבין את נקודת המבט של השני ושהם יגיעו להסכמה לגבי חלוקת הנטל ותחומי האחריות ביניהם.

אנו מקוות שסייענו לך ומאחלות לך הצלחה רבה.

רוזי ושרי

***

מאמר בנושא קרוב:

אז מי מוריד אצלכם את הזבל?
לא חשוב אם תוציאו את הזבל פעם, פעמיים או שלוש יותר מבן הזוג שלכם. אם תהפכו דברים כאלה לפחות משמעותיים בחייכם זה יפנה לכם יותר אנרגיה וזמן לדברים החשובים באמת בחיים.