אני זוכרת שילדיי היו קטנים ובעלי היה חוזר הביתה בסוף היום. הייתי מותשת וספרתי את הדקות עד שיחזור ויתפוס פיקוד. מיד כשנכנס, הייתי דוחפת ילד צורח לזרועותיו ואז הייתי מסתערת על רשימת המטלות היומית. אני בטוחה שבעלי ממש השתוקק לחזור הביתה! זוהי התנהגות נפוצה ביותר שקשה מאוד למגר אותה. זו הסיבה שנדלקתי על רעיון שקראתי ב- The Five-Minute Journal- בניסיון אחרון לעשות חשבון נפש יומי (רעיון נוסף שאני מלמדת, אך מתקשה ליישם).

בראד איינרסן, משווק חברתי, מתאר את האסטרטגיה שלו ליצירת אושר. נראה שהיא ההפך המוחלט מהדרך שהרגלתי את עצמי אליה. הוא היה זה שנכנס הביתה בסוף היום - אבל זה לא ממש משנה מי משחק תפקיד זה - או אם שני הצדדים משחקים את שני התפקידים. הכל עניין של גישה.

למרות שאיינרסן טוען כי הוא החל לפעול בדרך זו כשעבר תקופה מאתגרת, היא אינה מוגבלת למצבים אלה בלבד וניתן ליישם אותה כמעט בכל הנסיבות. הדבר הראשון שהוא עשה כשהוא חזר הביתה מהעבודה היה לומר לאשתו את הדבר הטוב ביותר שקרה באותו יום. כן, קראתם נכון - הדבר הטוב ביותר - לא הגרוע ביותר, אפילו לא משהו בינוני. הדבר הטוב ביותר. 

בלי תלונות על הבוס או על העמיתים לעבודה. בלי מרמורים או תסכולים בקשר לעבודה שלו, למצב הכלכלי שלהם או לדברים בבית שצריכים תיקון (חולשה נוספת שלי). בלי תיאורים של ההתנהגויות המאתגרות של הילדים. 

רק את הדבר הטוב ביותר. זה יכול להיות משהו קטן. עמית לעבודה שיבח את המאמצים שלו. הבוס שלו אמר שלום במקום לטרוק לו את הדלת בפרצוף. היו לו 5 דקות ליהנות מהקפה במקום להיות מוצף מיד במיילים ושיחות טלפון. כולנו יכולים לערוך רשימה. לכולנו קורים דברים טובים. דברים קטנים, לא דרמטיים. אבל עדיין, דברים טובים. 

דרך זו משנה את הגישה שלנו והופכת אותנו למאושרים יותר. היא משנה גם את מערכות היחסים שלנו. אנו פוגשים את בן/בת הזוג במקום שמח ולא במקום קודר. אנחנו מתאחדים על סמך תחושת שמחה, במקום להתאחד בתסכולים שלנו. כך נוכל להתמודד עם העולם (ועם אותם ילדים מאתגרים) עם יותר אנרגיה ואופטימיות. 

אני אוהבת לקרוא על דברים קטנים שיכולים ליצור שינוי גדול, כיוון שהם מציאותיים ונגישים. זה משהו שכולנו יכולים לעשות. 

למרות שאני כבר לא מוסרת לבעלי ילד עם טיטול מלוכלך תוך זריקת המילים "עכשיו תורך" ברגע שהוא נכנס הביתה, עדיין אני מסוגלת לשפר את הגישה שלי. לא תמיד הדבר הראשון שיוצא לי מהפה כשהוא נכנס הביתה הוא סיפור מרומם רוח. אני עלולה (לעיתים נדירות) להסתער עליו עם סיפורי חוויות שליליות, של אנשים שהטרידו אותי ומצבים שתסכלו אותי.

אבל אני לא מתכוונת ללכת לשם יותר. ואולי אם לא אלך לשם, לא אגיע לשם כלל. כיוון שהגישה החיובית תחלחל אל שנינו, ותבטל את הצורך באותם דיונים שליליים. 

אני אסירת תודה לבראד איינרסן ששיתף אותנו בחוויותיו וחוכמתו. עכשיו אני פשוט צריכה לעבוד על שינוי הפוקוס שלי. אני שותה קפה כל יום, אז אני מניחה שאוכל להתחיל שם...