אלברט איינשטיין, האדם, היהודי והמאמין: פרק 1 – יהדותו של אלברט איינשטיין

ב-1905, השנה שלימים תכּונֵה "שנת הפלאות", פרסם איינשטיין בירחון המדעי הגרמני המכובד Annalen der Physik ארבעה מאמרים מונומנטליים, שיחד עם מאמר הדוקטורט שלו, אף הוא מאותה שנה, הניחו את היסוד לשלושה תחומים בסיסיים בפיזיקה: תורת היחסות, מכניקת הקוואנטים של האור, ותיאוריה שהסבירה את התנועה הבראונית, קיומן של מולקולות וביסוס המודל האטומי. איינשטיין זכה לתהילת עולם כאשר פִרסם את מאמריו פורצי הדרך. המאמר השלישי והידוע מכולם הביא לעולם את המונח "תורת היחסות", שקבע כי זמן ומרחב אינם מושגים מוחלטים כי אם יחסיים. הוא טען כי "המסה של גוף היא מדד לתכולת האנרגיה שלו". את הרעיון הזה שב וניסח ב-1907 כמשוואה המדעית המפורסמת ביותר של כל הזמנים, ושהפכה ברבות השנים לאייקון תרבותי: E=mc2, שלפיה האנרגיה תלויה במכפלה של המסה במהירות האור בריבוע.¹ תיאוריות אלה עיצבו במידה מכרעת את ההתפתחות המדעית והטכנולוגית במאה ה-20 ואת ראיית העולם שלנו ומקומנו בו.

איינשטיין הפך לאייקון לא רק בגלל גאוניותו הפיזיקלית, אלא גם בשל אותם ערכים שיצרו אישיות מיוחדת במינה.

איינשטיין הפך לאייקון לא רק בגלל גאוניותו הפיזיקלית, אלא גם בשל אותם ערכים שיצרו אישיות מיוחדת במינה. כך שמעבר להיות איינשטיין גדול המדענים של המאה ה-20, ישנה הערכה רבה לאישיותו גם מחוץ לעולם הפיזיקה ודעותיו בנושאים העוסקים ברומו של עולם עוררו עניין רב.

איינשטיין פעל ללא לאות למען כבוד האדם וחירותו ותקף כל צורה של אפליה. היה ער לבעיות העם היהודי ולשאיפתו לחדש את חייו בארץ-ישראל; ואף שימש יו"ר כבוד של חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית. לימים נתן ביטוי למחויבותו רבת-השנים לאוניברסיטה העברית כאשר חמש שנים לפני מותו הוריש לה את כל רכושו – ממאמרים מדעיים וכתבי-יד שונים של אוסף המסמכים העשיר שלו ועד לקריקטורות של דמותו הססגונית – והפך בכך את האוניברסיטה העברית לביתה של מורשתו האינטלקטואלית.²

במכתב לדוד בן-גוריון מ-1952, שבו דחה את ההצעה להתמנות לנשיאה השני של מדינת ישראל משום שהוא מבקש להקדיש את כל זמנו למדע, מעיד איינשטיין על עצמו: "הקשר שלי עם העם היהודי הפך להיות הקשר האנושי החזק ביותר, מאז נעשיתי מודע באופן מלא למצבנו המסוכן בין אומות
העולם".³

במאמר שפרסם ב-1979 במגזין האמריקני "ניו-יורק רוויו אוף בוקס" כתב הפילוסוף והיסטוריון האידיאות ישעיהו ברלין כי "איינשטיין נתן את היוקרה העולמית של שמו הדגול, ולמעשה נתן את ליבו ליהדות".

כך איינשטיין כתב:

היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה. מחובתנו, אנו היהודים, להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו – להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים.⁴

וכן:

הקשר שאיחד את היהודים במשך אלפי שנים ושמאחד אותם היום הוא, מעל הכול, האידיאל הדמוקרטי של צדק חברתי, בצירוף האידיאל של עזרה הדדית וסובלנות בין כל בני-האדם עלי אדמות... המאפיין השני של המסורת היהודית הוא הכבוד הגדול שהיא רוחשת לכל צורה של שאיפה אינטלקטואלית ומאמץ רוחני".⁵

בן-גוריון ואיינשטיין, התמקדו דווקא בשאלה אם יש ראיות לכוח עליון המכוון את היקום... שניהם הסכימו שיש כוח מרכזי, כוח עליון כזה.

בפברואר 1923 ערך איינשטיין ביקור בן שבועיים בארץ-ישראל, בין השאר על מנת להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, ובה הקמת הפקולטה לפיזיקה שתישא את שמו. המדובר באותו מסע מפורסם ליפן, שאחריו עבר בארץ בדרכו חזרה לאירופה. עוד בהיותו בסינגפור התבשר איינשטיין כי זכה בפרס נובל, וכך הגיע לישראל כגיבורו עטור-התהילה העולמית של היישוב היהודי. ברישום הפגישה הפרטית שהתקיימה אז בין מי שעתיד להיות ראשון מראשי ממשלות ישראל, דוד בן-גוריון לבין אלברט איינשטיין, התמקדו השניים דווקא בשאלה אם יש ראיות לכוח עליון המכוון את היקום... שניהם הסכימו שיש כוח מרכזי, כוח עליון כזה.⁶ אך דומה כי לשניהם לא היה כל רגש לדת הרשמית.

בן-גוריון לא העריץ את היהדות הרשמית, הגם שידע להוקיר את ספר-הספרים ואף כתב את ספרו "עיונים בתנ"ך", ושנים רבות קיים בביתו חוג ללימוד התנ"ך, שראה בו ביטוי נעלה לערכיו המוסריים של עם ישראל וּראיה לכוח יצירתו בשבתו על אדמתו. מעיון בנאומיו ובמאמריו עולה כי כמעט בכל נושא נהג לצטט מהתנ"ך, שהיה תמיד מונח על שולחנו, וכאשר הופיע בפני ועדות חקירה מנדטוריות הצהיר כי "התנ"ך הוא המנדט של היהודים על ארץ ישראל".⁷

גרמני בן דת משה

איינשטיין, שהאמין בקיומו של כוח עליון שברא את היקום והאדם, מתגלה כבעל הבחנה פסיכולוגית מלאת חמלה, לעיתים ציני ואפילו קצת רכלני. בביקורו בכותל המערבי בירושלים כתב ביומנו: "...אחר כך מטה, ירדנו אל חומת בית-המקדש (=כותל הדמעות), מקום שם אנשים קהי-מוח מהשבט שלנו התפללו בקול רם, פניהם מכוונים אל הכותל, תוך נענוע גופם לפנים ולאחור. מראה פתטי של אנשים נושאי עבר וחסרי הווה".⁸

סביר להניח שאיינשטיין לא הכיר מקרוב את המתפללים בכותל המערבי, כדי שקביעתו הצינית-הרכלנית תהלום את הווייתם. שכן יהודי-גרמני זה מעולם לא פגש עד אז יהודים-ירושלמים שומרי מצוות ומה פלא שאלה נראו בעיניו הזרות כמוזרים, ועוד כאשר בן-גוריון אוחז בידו במהלך הטיול...

ספק גדול אם יימצא ולו אחד מבעלי המוחות המדעיים המעמיקים שאין בו רגש דתי.

סלידתו ממתפללי הכותל היא סלידה אותנטית של "גרמני בן דת משה", כפי שנהגו היהודים הגרמנים לכנות את עצמם, כלומר קבוצה גרמנית למהדרין, טהורה, נקייה, מכובדת ומקפידה על צורתה החיצונית, שבמקרה גם מחזיקה בדת משה (בניגוד לגרמנים בני דת לותר או הדת האפיפיורית). הדת היא גורם מגדיר-זהות יותר מאשר מגדיר-אמונה (מבוססת קהילתיות ולא שמירת מצוות) ופגישתם של גרמנים אלה עם "אוסט-יודן" (יהודים מזרחיים, כלומר פולנים) גורמת להם גועל ואי-תחושת שותפות-גורל עמם.

אך עדיין נשאלת השאלה: האומנם לא התפלל איינשטיין מימיו? האומנם לא החזיק בידו סידור תפילה יהודי? האומנם האמין בקיומה של משמעות חילונית לחיי האדם עלי אדמות?

במכתבו מיום 24 בינואר 1936 לילד צעיר ששאל אותו האם המדענים מתפללים השיב:

ספק גדול אם יימצא ולו אחד מבעלי המוחות המדעיים המעמיקים שאין בו רגש דתי. כל מי שמעורב ברצינות בחקירה המדעית משתכנע בהדרגה שבחוקי היקום מתגלמת רוח – רוח נעלה לאין שיעור מזו של האדם... בדרך זו מוליכה החקירה המדעית מהרגשה מדעית להרגשה דתית ומיוחדת במינה.⁹

דומה כי איינשטיין צידד בכך שכל תחומי עיסוקיו המדעיים הם תפילה אחת גדולה לרוח הנעלה של כוח עליון שבו האמין. כלומר, הוא מתפלל את מנגינת תפילתו בכינור ייחודי משלו.¹⁰

בהזדמנות אחרת (לפני 1934), כשנשאל למשמעות החיים, כתב:

מה משמעות חיינו, מהי משמעות חיי כל היצורים בכלל? לדעת את התשובה על השאלות האלה פירושו – להיות דתי. אתה שואל: כלום יש בכלל טעם לשאול שאלה זו? אני משיב: מי שרואה את חייו שלו ואת חיי שאר הבריות עלי אדמות כחסרי משמעות הוא לא רק אומלל; הוא כמעט אינו מסוגל לחיות.¹¹

"פסיכוזה של שנאה"

איינשטיין היה מעורב עמוקות בנושאים פילוסופיים, חברתיים ואף מדיניים. את פרסומו הרב ניצל רק כדי לקדם מטרות ציבוריות, כמו שלום בין העמים ואחווה בין הבריות. הוא לא היה מדען מנותק, מסוגר במגדל שן אקדמי-מדעי, אלא אותו אחד שהביע זעזוע באוזני הפסיכו-אנליטיקאי היהודי זיגמונד פרויד על ש"אינטלקטואלים נוטים יותר מאחרים להיסחף בפסיכוזה של שנאה", משום ש"אין להם שום מגע עם החיים עצמם אלא רק עם החיים שבכתובים".¹²

מצבו של הקיבוץ היהודי שלנו, המפוזר על פני האדמה, הוא ברומטר לרמת המוסריות של העולם הפוליטי.

מודעותו הגוברת לאנטישמיות, הן לפני מלחמת העולם הראשונה והן במהלכה, הובילה אותו בהדרגה להזדהות עם הקהילה היהודית. עד גיל 35, לפי עדותו של איינשטיין עצמו, לא קרה דבר מה-משמעותי שעורר את רגשותיו היהודיים. הדבר נפל ב-1914, כאשר חזר לברלין ונתקל לראשונה באנטישמיות בוטה וגזענית. מאז הִרבה לכתוב עליה כתופעה חברתית וניסה להבין את מניעיה: ב-1920 התבטא בדבר מעמדו של העם היהודי המפוזר והמפורד כברומטר מוסרי לעולם: "מצבו של הקיבוץ היהודי שלנו, המפוזר על פני האדמה, הוא ברומטר לרמת המוסריות של העולם הפוליטי. כי מה יכול למדוד טוב יותר את מצב המוסר הפוליטי ואת רגש הצדק מאשר יחס האומות כלפי מיעוט חסר ישע, שייחודו מתבטא בשמירה על מסורת תרבותית עתיקה?", שאל רטורית.¹³ ובהומור הדק הידוע שלו אמר "לעתים בשעות הפנאי / ליהודים יפנו עיני / רק דבר אחד בטוח: / לא תבוא לי מהם נחת רוח. / כשאני סוקר אחרים לידי / ארגיש מאושר שאני יהודי".¹⁴

לימים, איינשטיין יצהיר בפומבי, לנוכח עליית הנאצים לשלטון ב- 1933:

השאיפה לרכוש דעת לשם רכישת הדעת, האהבה לצדק הגובלת בקנאות והחתירה לעצמאות אישית – אלה הם המאפיינים של מסורת העם היהודי הגורמים לי לחוש שהשתייכותי אליו היא מתנת הגורל. ¹⁵

כך ראה באקט ההתבוללות ההמונית של יהודי אירופה בני דורו כהתבוללות עקרה, בנאומו בעת ביקורו הראשון בארצות-הברית (אפריל-מאי 1921):

"היהודים התאימו עצמם אל עמי אירופה שבקרבם חיו בשפה, במוסר ובמידה חלקית אפילו בצורות הדתיות; אך הסתגלות זו לא היה בכוחה למחוק את אותה תחושת זרות בין היהודים לבין העמים האירופיים המארחים. לרגש ספונטני זה של זרות יש לייחס בסופו של דבר את האנטישמיות. משום כך גם אי-אפשר לסלקה מן העולם בנאומים ובמאמרים בעלי כוונות טובות. הלאומים אינם רוצים להתערב זה בזה, כל אחד מהם רוצה ללכת בדרכו שלו. אפשר להגיע לידי מצב משביע רצון רק בסובלנות ובכבוד הדדי. לשם כך עלינו ללמד מחדש להזדהות בשמחה עם אבותינו ועם ההיסטוריה שלנו, וכעם עלינו לקבל עלינו שוב משימות תרבותיות שיש בכוחן לחזק את תחושת השיתוף שלנו. לא די שנשתתף בתור יחידים בהתפתחותה התרבותית של האנושות... רק בדרך זו תוכל היהדות להבריא מהבחינה החברתית".¹⁶

ובהזדמנות אחרת (באפריל 1923) יטען כי "עלינו להיות מודעים להיותנו שונים [משאר העמים] ולהסיק מכך את המסקנות".¹⁷

הפרק הבא: "פיזיקה יהודית".

1 דיוויד בודאניס, "E=mc2 – סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה", הוצ' כתר, (מאנגלית: יניב פרקש), י-ם 2002.
2 לאחרונה הופיע לאור הספר "אלברט איינשטיין מבעד למראה", בהוצ' ארכיון איינשטיין במכון הספרים הלאומי של האוניברסיטה העברית, בעריכת מנהל הארכיון פרופ' זאב רוזנקרץ: "Albert through the Looking-Glass", The Personal Papers of Albert Einstein, Ze`ev Rozenkranz (ed), The Jewish National & University Library.
3 הצהרה שמסר באמצעות אבא אבן ב- 18 בנובמבר, 1952; ארכיון איינשטיין 28-943; מתוך: אליס קלפרייס (ליקטה וערכה), "כמו שאיינשטיין אמר", (מאנגלית: איתן בן-נתן), הוצ' הד ארצי, אור יהודה 1999.
4 מתוך נאום לפני כינוס יהודי בברלין, 1929; מתוך: אליס קלפרייס.
5 אליס קלפרייס.
6 פרופ' ג'ראלד שרודר, "המדע והאל", הוצ' כתר, (מאנגלית: נילי לנדסברגר), י-ם 2001. המחבר מביא את התרשמותה של רעייתו, הסופרת ברברה סופר, לכשעיינה ברישום הפגישה הפרטית בין איינשטיין לבן-גוריון.
7 נאומו המלא של דוד בן-גוריון הובא לאחרונה כמסמך בכתב-עת "נתיב", ינואר 2004, גיליון 96, ירושלים: מרכז אריאל.
8 פרופ' זאב רוזנקרנץ, "אלברט איינשטיין: יומן המסע לארץ-ישראל", 3 בפברואר 1923. ארכיון: מקראות לארכיונאות ולתיעוד.
9 ארכיון איינשטיין, 54-834; מתוך: אליס קלפרייס (ליקטה וערכה), "כמו שאיינשטיין אמר", (מאנגלית: איתן בן-נתן), הוצ' הד ארצי, אור יהודה 1999.
10 ד''ר יעקב ויינרוט אמר פעם בראיון ל''מעריב'': ''תפילה היא לא משא ומתן. תפילה איננה תקשורת. תפילה היא משהו שאמור וצריך לבוא ממקום שבו האדם פוגש את עצמו במקום העמוק ביותר, וממילא הוא פוגש שם גם את אלוהיו. ... כל אדם ואדם הוא כינור ייחודי, שאין שני לו, ויש לו מנגינה מיוחדת שרק הוא יכול להפיק, בזמנים ובנתונים מסוימים מאוד''.
11 אלברט איינשטיין, פורסם ב"דמות עולמי", 1934; נדפס שוב ב"רעיונות ודעות", (תרגום: דוד זינגר ויכין אונא), הוצ' מאגנס האוניברסיטה העברית, י-ם 2005.
12 עמוס איילון, "רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933", (תרגום: דני אורבך), הוצ' דביר, אור-יהודה 2004.
13 אלברט איינשטיין, "רעיונות ודעות", שם; מובא גם אצל הרב ד"ר יוסף צבי הרץ, "ספר המחשבות הישראליות", הוצ' יהושע צ'צ'יק, ת"א 1960.
14 עמוס איילון.
15 אלברט איינשטיין, "רעיונות ודעות"; מובא גם אצל פרופ' נחום טים גידל, "היהודים בגרמניה – מתקופת הרומאים עד לרפובליקת ויימאר", (תרגום: יהודית אוסטרר), י-ם: הוצ' גפן.
16 אלברט איינשטיין, רעיונות ודעות.
17 אלברט איינשטיין, רעיונות ודעות.