עד לתחילת המאה העשרים, החזיקו האסטרונומים בשלושה מודלים אפשריים של היקום:

א) היקום עשוי להיות סטטי. ייתכן שהוא מצבור אינסופי של כוכבים וכוכבי לכת ללא תנועה קצובה. על פי תיאוריה זו, מסוגל כוח המשיכה ההדדי שמפעילים הכוכבים וכוכבי הלכת ללכד את האובייקטים האסטרונומיים הללו יחד בצורת מערכות שמש וגלקסיות. אבל כל אחת מקבוצות שמימיות/ארציות אלו תשייט בחלל בהתאם למסלול האקראי שלה, ללא קשר למסלולי קבוצות כוכבים ופלנטות אחרות. המוצלח במודל הסטטי הוא היותו מתאים לאתאיסטים ולמאמינים כאחד: ייתכן שיקום כזה נברא בידי א–לוהים בנקודה כלשהי בהיסטוריה, אך ייתכן שהוא קיים באופן נצחי ללא א–לוהים.

ב) היקום עשוי להיות מתנדנד. ייתכן שהנו בלון קוסמי המתפשט ומתכווץ חליפות. במשך מספר ביליוני שנים ימשיך לתפוח לתוך האינסוף. כוח המשיכה של כל כוכב ופלנטה המופעל על רעהו יאט בסופו של דבר התפשטות זו עד שכל התהליך יהפוך כיוון והבלון הקוסמי יתחיל להתכווץ עד שיקרוס אל תוך עצמו. כל מה שקיים במציאות יימחץ בסופו של דבר בצוותא אל מרכז היקום, בשחררו כמות אדירה של חום ואור, כשהוא פולט את הכל חזרה לכל הכיוונים וגורם לתחילה מחודשת של שלב ההתפשטות. גם יקום שכזה ייתכן ונברא בידי א–לוהים או ייתכן והוא קיים באופן נצחי ללא א–לוהים.

ג) כאפשרות אחרונה, היקום עשוי להיות פתוח. ייתכן שהינו בלון קוסמי שאינו מתפוצץ לעולם. באם לא היה בכוחם של כלל כוחות המשיכה של כל הכוכבים והפלנטות לעצור את ההתפשטות הראשונית, היה היקום "נשפך" למצב של "אין" לעולמי עד. בסופו של דבר היו הכוכבים נשרפים ומסך של אפילה קפואה היה אופף את כל המציאות. יקום כזה לא היה מסוגל אף פעם להשיב עצמו לחיים. הוא היה מתהווה ברגע מסוים של ההיסטוריה, זוהר בתפארתו, ואז היה עובר למצב של לילה נצחי. היסוד המכריע של מודל זה הוא, כי לפני המפץ החד פעמי הראשוני, נכללו כל החומר והאנרגיה של היקום בתוך יחידה זעירה אחת ששכנה בחלל מזמן אין קץ לפני שהתפוצצה. במודל זה גלום פרדוקס. עצמים במנוחה – כמו היחידה הראשונית הזאת – נותרים במנוחה אלא אם כן מופעל עליהם כוח חיצוני; והנה, מאחר ונקודה ראשונית זו הכילה את כל החומר והאנרגיה, לא היה קיים מחוצה לה שום דבר (לפחות, שום דבר טבעי) שיכול היה לגרום לה להתפוצץ. הפתרון הפשוט ביותר של פרדוקס זה הוא להניח כי משהו על טבעי גרם ליקום להתהוות. המודל הפתוח של היקום מרמז אפוא על בורא על-טבעי.

בשנת 1916 פרסם אלברט אינשטיין את הטיוטות הראשונות של תורת היחסות הכללית שלו והעולם המדעי יצא מגדרו. נראה היה כי אינשטיין גילה את סודות היקום הנסתרים ביותר. משוואותיו יצרו אמנם מספר בעיות - דילמות טכניות, קשיים מתמטיים - אך לא מסוג הדברים שיהיה בהם עניין לעיתונים או אפילו לכתבי-עת העוסקים במדע פופולרי.

אם אינשטיין צודק אזי חייב היקום להתפשט לכל הכיוונים במהירות גדולה.

שני מדענים הבחינו בקשיים הקלים. בסוף שנת 1917 בחן האסטרונום הדני וילם דה-סיטר את תורת היחסות הכללית והשיב מפורטות לאינשטיין תוך שרטוט הבעיות והצעת פתרון קיצוני: תורת היחסות הכללית אפשרית רק באם היקום כולו הנו במצב התפוצצות, מתפרץ לכל הכיוונים מתוך נקודה מרכזית. אינשטיין לא השיב מעולם לביקורתו של דה-סיטר. אחר-כך, בשנת 1922, הגיע המתמטיקאי הסובייטי אלכסנדר פרידמן באופן עצמאי לפתרונו של דה-סיטר. אם אינשטיין צודק אזי חייב היקום להתפשט לכל הכיוונים במהירות גדולה, חזה פרידמן.

בינתיים, מעבר לים, היה האסטרונום האמריקאי וסטו סליפר עד בפועל לתנועה החיצונית של התפוצצות היקום. תוך שימוש בטלסקופ רב העוצמה במצפה הכוכבים בפלגסטף, אריזונה, גילה סליפר כי עשרות גלקסיות אכן מרקיעות שחקים מתוך נקודה מרכזית.

בסוף מלחמת העולם הראשונה שיתפו דה-סיטר, פרידמן וסליפר כל אחד בנפרד, את אינשטיין בממצאיהם, אך באופן מוזר הוא התנגד לפתרון שהציעו – אולי, בפיקחותו, הבין את ההשלכות התיאולוגיות של יקום מתפוצץ. אינשטיין כתב אפילו מכתב לכתב העת היוקרתי המדעי, "Zeitschrift fur Physik", בכנותו את הצעותיו של פרידמן "חשודות"; לדה-סיטר שרבט אינשטיין איגרת: "תנאי זה של יקום מתפשט מטריד אותי". במכתב אחר, הרגיע אינשטיין אחד מעמיתיו: "לא נפלתי עדיין לידיהם של כוהני דת" - התייחסות מרומזת לדה-סיטר, פרידמן וסליפר.

בשנת 1925 הנחית האסטרונום האמריקאי אדווין האבל מכה קטלנית על המודל הסטטי של היקום. תוך שימוש במה שהיה אז הטלסקופ הגדול בעולם, גילה האבל כי כל גלקסיה בטווח של 17^10 X 6 מיילים מכדור הארץ הולכת ומתרחקת ממנו. אינשטיין סירב בעקשנות להכיר בפועלו המדעי של האבל. הגאון הגרמני המשיך ללמד את המודל הסטטי במשך חמש שנים נוספות, עד אשר, על פי בקשת האבל, נסע מברלין לפסדנה כדי לבחון אישית את העדות. בסכמו את תוצאות מסעו, הודה אינשטיין בחוסר רצון: "מתצפיות חדשות שנערכו על ידי האבל… נראה אפשרי כי המבנה הכללי של היקום איננו סטטי." אינשטיין מת בשנת 1955, חוכך בדעתו אך עדיין לא משוכנע לחלוטין כי היקום מתפשט.

עשר שנים אחר כך, בשנת 1965, עסקו ארנו פנציאס ורוברט וילסון בכיול גלאי מיקרוגל רגיש ביותר במעבדות של חברת "בל טלפון" בניו ג'רסי. לכל אשר כיוונו המדענים את המכשיר, הוא קלט את אותו רעש רקע בלתי מזוהה - זמזום קבוע ברמה של שלוש דרגות קלבין ("3K"). באופן אינטואיטיבי, החליטו שני עובדי המעבדה לבדוק מאמר על תורת היחסות הכללית שנכתב על ידי תלמיד של אלכסנדר פרידמן. המאמר ניבא כי ניתן יהיה לקלוט את אותות ההתפוצצות המאוחרת ביותר של היקום בצורת קרינת מיקרוגל חלשה, "בסביבות 5K, או בקירוב לכך". שני המדענים הבינו כי עלה בידם לקלוט את הדי ההתפוצצות הגדולה בהיסטוריה: "המפץ הגדול". על תגלית זו, קיבלו פנציאס ווילסון פרס נובל.

התגלית של "זמזום 3K" ערערה את המודל הסטטי של היקום. נותרו רק שני מודלים: אחד ניתן היה ליישב ללא קיום א–לוהים ואת השני לא. הסוגייה האחרונה שנותרה ליישב הייתה: האם התפוצץ היקום הראשוני מספר פעמים אין סופי (המודל המתנדנד)? או רק פעם אחת (המודל הפתוח)? חוקרים ידעו כי ניתן ליישב סוגייה זו על ידי קביעת הצפיפות הממוצעת של היקום. אם מכיל היקום ערך של אטום מימן אחד לכל עשרה רגל מעוקבים של חלל, אזי יש בכוח המשיכה הגרביטציונית שבין כל חלקיקי היקום כדי לעצור ולהפוך את כיוון ההתפשטות. בסופו של דבר תהיה אז "התכווצות גדולה" אשר תוביל למפץ גדול אחר (ואז להתכווצות גדולה, וכו'). אם, מצד שני, מכיל היקום פחות מצפיפות זאת, אזי יתגבר כוחו של המפץ הגדול על כל ההשפעות הגרביטציוניות, וכל דבר קיים ימשיך לשייט החוצה לאפסות נצחית.

בשנת 1978 פרסם יסטרוב את הדו"ח הסופי של נאסא, אשר זעזע את הציבור בבשורה כי קרוב לודאי שהמודל הפתוח הנו הנכון.

מעניין כי מותו של המודל הסטטי השרה בהלה בחוגים רבים של העולם המדעי. מתמטיקאים, פיזיקאים ואסטרונומים חברו יחד להוכיח את נצחיות היקום. ד"ר רוברט יסטרוב, ללא ספק האסטרופיזיקאי הגדול ביותר של זמנו ומנהל מרכז גודארד של נאסא למחקרי חלל, מונה כראש הפרוייקט המחקרי. במשך חמש עשרה שנים ניסו יסטרוב וצוותו להוכיח את חיוניותו של המודל המתנדנד, אבל הנתונים סיפקו סיפור אחר. בשנת 1978 פרסם יסטרוב את הדו"ח הסופי של נאסא, אשר זעזע את הציבור בבשורה כי קרוב לודאי שהמודל הפתוח הנו הנכון. ביום 25 ליוני של אותה השנה, פרסם יסטרוב את ממצאיו בניו יורק טיימס:

"זוהי התפתחות מוזרה ביותר, בלתי צפויה על ידי כולם חוץ מאשר התיאולוגים. הם תמיד האמינו בדברי התנ"ך: בראשית ברא א–לוהים את השמיים ואת הארץ… [אבל] עבור המדען המנווט את חייו על פי אמונתו בכוח התבונה, מסתיים הסיפור כמו חלום רע. הוא התעלה מעל הררי הבורות; הוא עומד לפני כיבוש הפסגה הגבוהה ביותר; ובעודו מנסה להעפיל מעל פני הסלע האחרון, מקדמת את פניו חבורת תיאולוגים היושבים שם כבר אלפי שנים."

ד"ר ג'יימס טרפיל, פיזיקאי באוניברסיטת וירג'יניה, אימת באופן עצמאי את תגליתו של יסטרוב, בשנת 1983. ד"ר ג'והן בארו (אסטרונום מאוניברסיטת ססקס) וד"ר פרנק טיפלר (מתמטיקאי ופיזיקאי מאוניברסיטת טולן) פרסמו תוצאות דומות בשנת 1986. במפגש של ה"חברה האסטרונומית האמריקאית" בשנת 1990, הציג פרופסור ג'והן מאתר מאוניברסיטת קולומביה, אסטרופיזיקאי אשר שירת גם בצוות של מרכז גודארד של נאסא, "את התמיכה הדרמטית ביותר אי פעם" לטובת תאוריית היקום הפתוח. על פי כתב העיתון "בוסטון גלוב" שסיקר את הועידה, התקבלה הרצאת המפתח של מאתר בתשואות רועמות, אשר הניעו את יושב ראש הכינוס, ד"ר ג'פרי ברברידג', להעיר: "גלוי לעין כי המאזינים הם בעד ספר בראשית - לפחות הפסוק הראשון ודומיו, אשר נראה כי קיבלו אימות". בשנת 1998 הכריזו ד"ר רות דיילי, ד"ר אריק גוארה וד"ר לין ואן מאוניברסיטת פרינסטון לפני ה"חברה האסטרונומית האמריקאית": "אנו יכולים להצהיר בודאות של 97.5 אחוזים כי היקום ימשיך להתפשט לנצח".

בהמשך אותה שנה, צוטט ד"ר אלאן סנדאג', אסטרופיזיקאי בעל שם עולמי מצוות מכון קרנגי בוושניגטון, ב"ניו רפבליק": "את המפץ הגדול ניתן להבין בצורה הטובה ביותר כנס שחולל סוג מסוים של כוח על טבעי". בעל הטור השבועי של "ניוזוויק", ג'ורג' וייל, פתח את הטור שלו מיום 9.11.98 בהערה השנונה הבאה: "בקרוב יגישו 'האגודה האמריקאית לחירויות הפרט', או 'אנשים למען הדרך האמריקאית', או איזו סיעה דומה של חילוניות משפטנית תביעת דיבה נגד נאס"א, בהאשימם כי טלסקופ החלל של האבל מעניק תמיכה בלתי חוקית לדתיים". באותה שנה, דיווח "ניוזוויק" על תפנית בלתי צפויה שאירעה לאחרונה בדעתם של מי שהיו עד עתה כופרים נלהבים: "ארבעים אחוז מן המדענים האמריקאיים מאמינים עתה בהשגחה א–לוהית - לא סתם כוח קיים שאי אפשר לעמוד על מהותו, אלא א–לוהים שאליו הם יכולים להתפלל".

מאמר זה הינו גרסא מקוצרת של דיון בנושא זה מתוך ספרו של המחבר, "רשות להאמין".