"סיינס דיילי", אחד מן המגזינים המובילים בארצות הברית בנושא רפואה פסיכוסומטית פירסם בגיליונו האחרון מחקר חדשני, לפיו אנשים המעניקים אהבה, מקשיבים ועוזרים לאחרים יזכו לבריאות נפשית טובה יותר.

תכליתם של מחקרים, כך לימדו אותי, הוא לחקור ולגלות גילויים חדשים, כאלו שלא היינו מודעים להם עד כה, לעיתים אני עומדת נבוכה נוכח תגלית "מרעישה" זו או אחרת שפורסמה לאחר מחקר מעמיק, כאשר הנתונים ה"חדשניים" התגלו כבר אלפי שנים קודם לכן במסורת שלנו.

בתור אחת שעורכת מחקרים בשטח, ולא במעבדה, כנראה שלעולם כבר לא אמצא תרופה למחלות חשוכות מרפא, וגם לא אזכה לגלות חידושים מרחקי לכת בתחום הפיזיקה, את התובנות, לעומת זאת שהפקתי מן המחקר שלי, אשמח לחלוק עימכם.

לצורך ה"מחקר" הפרטי שלי ריאיינתי את מרים, אישה מרשימה ומטופחת שחזותה איננה מסגירה את 60 שנותיה. כמי ששפת אימה היא אנגלית, היא מיטיבה להבין את תוצאות המחקר יותר ממני. בתגובה היא מחייכת, וחולקת איתי את סיפורה האישי בבליל של עברית ואנגלית.

שבוע לאחר מכן, כשהרופא צילצל וביקש להגיע אליו בדחיפות עם בעלי – ידעתי ששוב חיי לא ישובו להיות כשהיו

"ליום ההולדת ה- 50 קיבלתי מבעלי והילדים מתנה מאד יפה, אך מה ששימח אותי ביותר היה כרטיס הברכה המצורף. בגודל אמיתי, כשהוא עוטה את בגדיו הכחולים והאדומים, עמד לו סופרמן בסלון שלנו, כשבמקום פרצופו חמור הסבר של כריסטופר ריב, הציצו אלי פניי המחייכות. לידו/לידי עמד כרטיס ברכה שנפתח במילים "לאמא הסופר-וומן" – וכך באמת חשתי. בגיל חמישים הרגשתי חיונית ונמרצת כמו בת 20. ניהלתי משרד אדריכלים מצליח מאד, נפגשתי יום יום עם לקוחות ששיבחו את עבודתי ושאבתי סיפוק רב מלראות תוכניות שלי שקרמו עור וגידים והפכו מסקיצות על שולחני לבתים ומשרדים ששימשו לקוחות מרוצים. גם מן הפן המשפחתי שאבתי הרבה נחת. זכיתי לגדל ביחד עם בעל אוהב ותומך חמישה ילדים מקסימים, חכמים ומסורים.

השינוי לא חל בבת אחת, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש ש"זה לא זה"- חשתי עייפות, לעיתים הרגשתי סחרחורות ובעיקר חולשה נוראית. כשמצאתי את עצמי מבטלת פגישה שלישית בתוך שבוע, ידעתי שהגיע הזמן לפנות לרופא. שבוע לאחר מכן, כשהרופא צילצל וביקש להגיע אליו בדחיפות עם בעלי – ידעתי ששוב חיי לא ישובו להיות כשהיו.

"לוקמיה"- אמר הרופא בפנים שתערובת של רחמים, פחד ונחישות התערבבו בהם.

אני, שעבורי לוקמיה היתה עוד מחלה שמדברים עליה בערבי הצדקה השונים למען עמותות המטפלות בחולי סרטן אליהם היינו מגיעים בעלי ואני, לא ידעתי כיצד להגיב. אבל הבנתי שהמצב לא טוב.

באותו הרגע, ביחד עם הרצון להתכסות בשמיכה במיטה ולא לצאת משם לנצח, התעוררה בי תחושה אחרת, שגברה על זו המדכאת- לצאת ולהלחם במחלה הזו שנחתה לה פתאום עלי ועל משפחתי. להלחם בכל הכוח ולהבריא ולו למען ילדיי האהובים. החודש הבא היה היסטריה של סיבוב בין רופאים ומומחים בכל רחבי הארץ, ובדיקות, בדיקות ובדיקות.

אני, שהכרתי בתי חולים רק מן הלידות של ילדי- הפכתי למדוכדכת, ובהמשך הפך הדיכדוכון לדיכאון אמיתי, כזה שאיים להכניע אותי, מה גם שמצבי הפיזי לא היה טוב.

לא אלאה את הקוראים בספור תולדותי הרפואיים, החלמתי הפיזית הינה נס בפני עצמה, אך ברצוני לספר על ההחלמה הנפשית.

לאחר ששקעתי בתהומות של ייאוש, שלח אותי פסיכולוג המחלקה למפגש עם עובדת סוציאלית, היא ביקשה ממני להתלוות אליה יום אחד במהלך פעילותה. רציתי לסרב, וכי לא די לי בצרותיי שלי ואני צריכה לחוות גם את ייסוריהם של אחרים הסובלים מן המחלה הנוראה הזאת, אך כשהיא המשיכה ללחוץ עלי, הסכמתי להתלוות אליה לסיור במחלקת ילדים למחרת היום.

אני לא רוצה לייחס את החלמתי מן המחלה להתנדבות שלי, אך בדבר אחד אין לי ספק: הנתינה שלי לאחרים גרמה לי להרגיש טוב יותר.

פתחנו את הסיור בחדרו של יריב, ילד מקסים כבן 8, קירח וצנום. הוא סיפר לנו כי בדיוק עכשיו שלח את אימו הביתה. "אמא צריכה להחליף כוחות ולהתרענן, אני כבר אסתדר לבד". כששאלתי אותו מה הוא הכי אוהב לעשות בבית חולים הוא ענה שהוא מאד אוהב שמקריאים לו סיפורים. "אמא תמיד מקריאה לי סיפורים מהספר הזה", אמר והצביע על ספר לצד המיטה.

את שלוש השעות הבאות בילינו יריב ואני בקריאת סיפורים, והעברת "חוויות" מן הטיפול הכימותרפי. את הבילוי המשותף קטעה האחות מן המחלקה בה אושפזתי שחיפשה אותי במשך שעה ארוכה כדי להודיע לי על הטיפול הקרב.

במשך הימים הבאים המשכתי לבקר את יריב, כשפגשתי את אימו היא הודתה לי על השעות הנפלאות שאני מבלה עם בנה. "הוא לא מפסיק לדבר על החברה החדשה שלו". הוסיפה.

במקביל הכרתי ילדים נוספים, וגם איתם בילתי שעות ארוכות בשיחות עידוד. שוב לא שקעתי ברחמים עצמיים. הנתינה, הפגישה עם החולים הצעירים והידיעה שיש גם אחרים החולקים איתי את אותו מצב עודדו אותי מאד, ושוב חזרתי ללחום על חיי ביתר שאת.

אני לא רוצה לייחס את החלמתי מן המחלה להתנדבות שלי. במהלך אישפוזי בבית החולים- קטנתי מלעשות את חשבונותיו של ריבונו של עולם. אך בדבר אחד אין לי ספק הנתינה שלי לאחרים גרמה לי להרגיש טוב יותר, ויתר מכך, היא נתנה לי את הכוחות ללחום במלחמה הקשה ביותר שידעתי".

בסיכום המחקר שפורסם ב"סיינס דיילי" הגיעו החוקרים למסקנה כי מתן עזרה לזולת בהחלט מובילה לבריאות נפשית טובה יותר מאשר קבלת עזרה. אנשים המעניקים עזרה לאחרים נוטים פחות להתמקד בחרדות ובדאגות שלהם עצמם ורואים את בעיותיהם בפרספקטיבה נכונה. אלו גם יזכו לבריאות נפשית טובה יותר. אומרת דר' קרוליין שוורץ, מבית הספר לרפואה באוניברסיטת מסצ'וסטס. "הממצאים אכן מדגישים כיצד עזרה לזולת יכולה לעזור לאדם עצמו", היא מוסיפה.

מרים, בתגובה למסקנה הזאת רק צוחקת, "תמיד קיוויתי לפרסם על שמי איזה מחקר חדשני – עכשיו הייתי כל כך קרובה ופיספסתי, מישהו הקדים אותי".

שנזכה תמיד להיות מן הנותנים, ולא מן הנוטלים. אמן.