רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

הקצאת משאבים למערכת בריאות ציבורית

י״ד באדר ב׳ ה׳תשע״א י״ד באדר ב׳ ה׳תשע״א 20/03/2011 | מאת ד"ר דניאל אייזנברג

כיצד צריכה החברה לאזן בין עלות המחקר הרפואי ארוך הטווח, לבין צרכים חיוניים בהווה?

תאר לעצמך שאתה שר הבריאות במדינה ענייה. בכדי לשלם עבור טיפול רפואי להארכת חייהם של חולים כרוניים, עליך להוציא את מלוא תקציב הבריאות השנתי שלך. ללא הסבסוד הממשלתי, אנשים ימותו. והנה, מיטב אנשי המחקר במשרדך מציבים אותך מול הדילמה הבאה: אם יושקעו 25 מיליון דולר בשנה למשך עשר שנים, אפשר יהיה לבטח למצוא תרופה למחלת הסוכרת. האם תוציא מחצית מתקציבך השנתי על מחקר שיציל אין ספור חיים בעתיד, אך ימנע אינסולין ממספר חולים הנדרשים לטיפול מיידי?

כאשר האיומים של טרור ביולוגי ולוחמה כימית אורבים לפתחנו, פוסקת שאלה זו להיות תיאורטית בלבד. סוגיות חשובות הנוגעות להקצבת משאבים מוגבלים לצורך טיפול מניעתי הפכו מציאותיות ודחופות: האם עלינו לחסן את כל האוכלוסייה נגד אבעבועות שחורות? האם עלינו להשקיע עתה כדי ליצור מלאי גדול של תרופות אנטיביוטיות? התשובות לשאלות אלו תלויות בשאלה האתית של "תכנון עתיד בריאות הציבור" על חשבון אנשים הסובלים ממחלות בהווה.

מחסור במים

בעוד רופא פרטי יורשה רק לעתים נדירות למנוע משאבים מחולה נוטה למות לטובת צורך עתידי, ייתכן שלחברה בכללותה תהיה מערכת שונה של קני מידה מוסריים. האם מותר לנו להביא בחשבון שיקולינו צרכים חברתיים עתידיים?

ההלכה היהודית מכירה בלגיטימציה של צרכים ציבוריים עתידיים של החברה. התלמוד (נדרים פא ע"א) מתאר מקרה בו לשתי ערים אספקת מים משותפת. המים נובעים מראש גבעה עליה נמצאת אחת הערים, וזורמים למרגלות הגבעה, מקום העיר השניה. התלמוד פוסק כי במקרה שאין מספיק מים לשתי הערים ביחד, לתושבי העיר העליונה עדיפות מכיוון שהמים "שייכים" להם בתור אלה אשר נמצאים במקום הנביעה.

בעל בקבוק המים רשאי לשתותם גם אם חברו ימות בצמא

פסיקה זו מתאימה לגמרי לדעתו של רבי עקיבא, הפוסק כי במקרה שבו שני אנשים תועים במדבר וברשותם בקבוק מים אחד המספיק להצלת אחד מהם בלבד, הרי בעל הבקבוק רשאי לשתותם גם אם חברו ימות בצמא. אדם לא צריך להקריב את חייו כדי להציל את חיי חברו.

אך מה אם אנשי העיר העליונה חפצים להשתמש במים כדי להתרחץ ולכבס בגדים וכתוצאה מכך נגרם מחסור במי שתייה עבור אנשי העיר התחתונה? במקרה כזה, קיימת מחלוקת בתלמוד. בעוד דעת הרוב אוסרת על אנשי העיר העליונה לאגור מים לרחצה וכיבוס אם כתוצאה מכך יחסרו מי שתייה לעיר התחתונה, מתיר להם רבי יוסי לשמור על המים על חשבון אנשי העיר התחתונה.

איזו סברה הגיונית יכולה לעמוד מאחורי ההיתר למנוע מי שתייה כדי שאחרים יוכלו לכבס בגדים? הדבר מובן כאשר אנו רואים כי רבי יוסי מסתמך על דעתו של רב-רופא בתלמוד, שסבר כי הימנעות מרחיצת הגוף וכיבוס בגדים עלולה לגרום להתפתחות מחלות מסכנות חיים. לכן, על פי דעה זו, מותר להעמיד את אנשי העיר התחתונה בסכנה עכשווית - כדי להציל את אנשי העיר העליונה מסכנה עתידית חמורה.

הקצאת משאבים

דעתו של רבי יוסי עולה גם בקנה אחד עם עיקרון יהודי בסיסי בקשר לחובתו של אדם לסכן את חייו כדי להציל את חיי רעהו. האם עלי לקפוץ לתוך נהר כדי להציל אדם שעומד על סף טביעה ודאית? הדבר תלוי בכישורי השחייה שלי! כלומר, חובתי להציל את חיי השני תלויה במידת הוודאות של מיתת חברי ובמידת הסיכון לעצמי. אם מימי הנהר זורמים בנחת ואני שחיין מעולה, אזי ודאי שעלי לקפוץ. אבל אם מי הנהר שוצפים בקצף ואינני יודע לשחות, אזי, על פי עקרון זה אסור לי לקפוץ.

העיקרון אומר גם, כי כמו שאסור לי להקריב את חיי על מנת להציל את הזולת, כך אסור לי להרוג את הזולת על מנת להציל את חיי. לכן, מותר לי להשתמש במשאבים הפרטיים שלי כדי להציל את עצמי על חשבון האחר, אבל לא ליטול את משאביו כדי להציל את עצמי. חולה מסוכן לא צריך, וגם אסור לו בדרך כלל, לנדב את מלאי התרופות המצילות את חייו כדי להציל מישהו אחר.

אבל סוגיות העוסקות בהקצאת משאבים מוגבלים הן בדרך כלל מסובכות הרבה יותר. במרבית ההחלטות מן הסוג הזה, מעורב צד שלישי (רופא) שהוא בעל המשאב (דם או תרופות) הנחוץ נואשות לשני חולים או יותר. האדם הנדרש לקבל את ההחלטה לא זקוק בעצמו למשאב, והאנשים הנזקקים אינם מקבלים את ההחלטה.

דמי סחיטה?

האם עלינו להביא בחשבון את מספר האנשים שאפשר להציל? מקובל בצדק להניח כי אם בוחרים בין מספר רב של אנשים שניתן להציל לבין מספר מועט יותר, עלינו להציל את הרבים. למשל, במקרה של אסון רב נפגעים בו עלינו לבחור בין הצלת אדם בודד מצד ימין או קבוצה של עשרה אנשים מצד שמאל, עלינו לבחור בקבוצה. זאת מאחר שאנו מרבים במספר החיים שינצלו בלי להזיק ישירות לאלה שלא ינצלו. בהצילנו את הרבים, לא נגרום ישירות את מותם של המעטים.

אך חרף האמור לעיל, ייתכן שהחוקים על פיהם מתנהלת החברה בכללותה אינם שונים מהחוקים על פיהם מתנהלים חיי היחיד. ייתכן שלכל יחיד הרשות לכבס את בגדיו כדי למנוע מחלות קטלניות בעתיד אפילו אם לאחרים יחסרו מים כתוצאה מכך.

האם "חברה" היא רק צירוף שני יחידים או יותר, או האם היא ישות בפני עצמה, הנמדדת על פי קנה מידה מוסריים מיוחדים?

לכן, עדיין עלינו לשאול עצמנו לבסוף את שאלה המכריעה, שלא נענתה בבהירות בדיון הקודם: האם כלל הציבור מודד עצמו בקני מידה מוסריים נפרדים? האם "חברה" היא רק צירוף שני יחידים או יותר, או האם היא ישות בפני עצמה, הנמדדת על פי קנה מידה מוסריים מיוחדים? בפשטות, האם כאשר אתה מכהן כשר הבריאות, הנך יכול לקבל החלטה "ציבורית," או האם אתה מחויב לאותם אילוצים כמו מקבל החלטה פרטי – כולל עדיפות למתן טיפול בחולים הקשים ביותר בהווה תוך התעלמות מן התועלת האפשרית של השקעה במחקר רפואי למען העתיד?

אפשר להרחיב עוד יותר את השאלה, ולשאול האם מוסרי לממן פרוייקטים ציבוריים כמו גנים ציבוריים, תרבות, אמנות, חקר חלל – כאשר יש אדם פרטי שאינו זוכה לשירותי בריאות הולמים.

קיימת אינדיקציה אפילו ברורה יותר כי ההלכה היהודית מתייחסת לצורכי החברה בצורה אחרת מאשר לאלו של הפרט. התלמוד (גיטין מה ע"א) דן בתשלום כופר לצורך פדיון שבויים. בזמן התלמוד קרה תכופות שפושעים חטפו יהודים למטרת סחיטה, כשהם מסתמכים על היענות היהודים למצוות פדיון שבויים. לכן, "לטובת הכלל", אוסר התלמוד על אדם פרטי לפדות שבויים "מעל שווים".

התלמוד מציע שני הסברים אפשריים לתועלת שמפיקה החברה מסירובנו לשלם סכומי כופר מופרזים. האם הונהג האיסור כדי להימנע מנטל כספי על הציבור, או כדי לא להמריץ אויבים לחטוף עוד יהודים? אם הסירוב לשלם נובע מן הצורך האחרון, הרי מטרת התקנה היא בבירור כדי להציל חיים. אבל אם הסיבה היא למנוע את התרוששות הציבור, רואים אנו כי הדאגה לצורכי בריאות הציבור, למשל (חברה פושטת רגל איננה מסוגלת למלא את צרכיה הסוציאליים הבסיסיים), עדיפה על הצלת היחיד.

אם כי התלמוד לא נותן תשובה פסקנית מהי הסיבה העיקרית, ברור כי יש רשות להביא בחשבון נסיבות וסכנות עתידיות כאשר מחשבים את צורכי הציבור, וכי מותר לקהילות לחסוך כסף בזמן ההווה כדי למנוע מצוקה עתידית. יש אנשים המשתמשים ברעיון זה כהצדקה להקצאת כספי ציבור עבור מגרשי משחקים, גנים ציבוריים ותרבות, מאחר שחברה המתפקדת כהלכה זקוקה לדברים אלו.

מדיניות בריאות ציבורית

בהתבסס על הנימוקים דלעיל, טען אחד מפוסקי זמננו, רבי משה דוד טנדלר, כי כאשר עוסקים בתכנון צרכים חברתיים ארוכי טווח, מותר לנו לנהוג בדורות העתיד כאילו הם עומדים כאן לפנינו. מותר לנו "לטפל" במיליוני האנשים שיסבלו מסוכרת בעתיד כאילו הם החולים הנוכחיים שלנו, ולהוציא על המחקר הרפואי את אותו הסכום שהיה עולה לטפל בהם. מכל מקום, עלינו להקפיד ולמצות את מלוא יכולתנו כדי לרפא את החולים בהווה.

מותר לנו "לטפל" במיליוני האנשים שיסבלו מסוכרת בעתיד כאילו הם החולים הנוכחיים שלנו

יסוד מגביל נוסף לרעיון הלכתי זה נעוץ באבחנה כי תיעול כספי ציבור למטרות מחקר ופיתוח מוצדק רק אם חיים בהווה אנשים אשר ילקו בעתיד במחלה הקטלנית. זאת מאחר שבדרך כלל, לא מכירה ההלכה היהודית בטענות של אנשים שיחיו בדורות עתידיים כאשר מודדים אותן כנגד צורכי אנשים המצויים בסכנה מיידית.

אנו רואים עתה כי אמות המידה המוסריות בהן נמדד הציבור שונות באופן משמעותי מאלו שעל פיהן נמדד הפרט, וכי החברה חייבת להביא בחשבון את ההשפעות ארוכות הטווח של החלטותיה. נראה שמותר לך כשר הבריאות, להשקיע כסף במחקר ופיתוח לטובת אזרחים עתידיים של הקהילה באם יש לך סבירות גבוהה כי המאמצים המחקריים אכן יצילו חיים בעתיד.

ד"ר אברהם שטיינברג, מחבר האנציקלופדיה למוסר רפואי יהודי, מקפיד לציין שאין אנו חס וחלילה גורמים למותם של חולים בהווה כדי להציל חיים בעתיד, אלא בוחרים להקצות תקציב ממשלתי בדרך המשרתת בצורה הטובה ביותר את צורכי הציבור. זאת בניגוד לרופא החייב לעשות כל מאמץ לטפל בחולה הניצב לפניו, ואסור לו למנוע ממנו טיפול עכשווי לטובת חולה אחר העשוי להגיע בהמשך.

ברור גם כי חייבים לטפל באיומים הנוכחיים של מלחמה ביולוגית, כימית או גרעינית באמצעות גופים ציבוריים וממשלתיים. יש להפנות בצורה היעילה ביותר את משאבינו הלאומיים לבניית מערכת בריאות מונעת, הדואגת לאיזון צרכי הציבור בעתיד עם צורכיהם של החולים בהווה.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן