כיצד רואה היהדות את הקשר בין האדם לגופו? עד כמה אנחנו בעלים עליו ומהם חובותינו כלפיו?

בעוד שבעשורים האחרונים, החלה תרבות העולם המערבי לנטות לגישה של 'זכות האדם על גופו', היהדות שומרת במידה ניכרת על הגישה הרפואית-חברתית שקדמה למגמה הזאת. התורה קובעת שגוף האדם נברא בצלם א-לוהים, והוא רכושו של הבורא. לאדם ניתנו זכויות מוגבלות על גופו, ובאותה מידה שלשומר אין זכות לשדוד את הבנק עליו הופקד לשמור, כך גם לנו לא ניתנה זכות להזיק או לפגוע בגוף שהופקד בידינו.

לרעיון הפשוט הזה קיימות השלכות בכל תחומי הרפואה. התורה אוסרת הטבעת כתובות קעקע על הגוף, משום שהן פוגמות בו לצמיתות, בדומה לגרפיטי על בניין מפואר (ויקרא יט, כח). מותר לעשות עגילים בתנוך האוזן, משום שלא מדובר בשינוי תמידי, אלא בכזה שיוכל להירפא אם יוציאו את העגילים לזמן רב.

אסור בתכלית האיסור להתאבד, משום שלאפוטרופוס אין רשות להשמיד את הגוף שעליו הוא מונה לשמור (בראשית ט, ה). כך גם אסור לרופא לזרז את מותו של חולה, לא רק בגלל חובתו לשמור על החיים, אלא משום שאין לו זכות להרוס את רכושו של הזולת, ובמקרה זה – של א-לוהים.

חובותיו האפוטרופוסיות של האדם על גופו, רחבות אפילו יותר. האדם חייב להגן על גופו מנזק ולעשות כל שביכולתו כדי לרפא כל פגיעה שנגרמה לו. לכן, נדרש מאיתנו לנהל אורח חיים בריא ובעת הצורך לפנות לעזרה רפואית. מעניין שהרמב"ם היה אחד מחסידי הרפואה המונעת, ודגל באוויר וסביבה נקיים, ובערכי תזונה בריאה ופעילות הגופנית.

ההלכה היהודית מעודדת אותנו לשמור באופן אקטיבי על גופנו ע"י ביצוע בדיקות רפואיות הנושאות בחובן פוטנציאל שמירה על החיים, כגון ממוגרפיה וקולונוסקופיה. אנחנו צריכים גם לחסן את עצמנו ואת ילדינו כראוי, כדי למנוע מחלות הניתנות למניעה. פעילויות מסוכנות כמו עישון סיגריות נאסרו על ידי פוסקים רבים, והן מאוד לא מומלצות ע"י האחרים. דבר הנכון במיוחד בהתייחס לעישון סיגריות, משום שהוא מביא חולי ואף מוות לגורמי צד שלישי שנחשפים לעישון פסיבי.

היהדות אינה מכירה בזכות לסרב לריפוי יעיל שאינו נושא בחובו סיכון משמעותי. אם לטיפול במצב הקשה לא אמורות להיות השפעות לוואי משמעותיות, האדם חייב לקבל את הטיפול. מצד שני, נאסר עלינו באופן כללי לעבור טיפולים ניסויים מסוכנים הנערכים על בני אדם, אלא אם התוצאה הרצויה תהיה ריפוי, ולא קיים כל טיפול חלופי מבוסס שיכול לרפא.

אסור לאדם לתרום את גופו למדע או לשם הכשרת רופאים עתידיים בבתי ספר לרפואה

כבוד הגוף נשמר אפילו לאחר המוות. התורה דורשת לקבור במהירות כל אדם, כולל פושעים (דברים כא, כג). אם אין סיבה משמעותית, כל טיפול פולשני בגופה אסור, משום שהיא נבראה בצלם א-לוהים. הדעה המקובלת בהלכה, שהוגדרה במאה ה-18 ע"י הרב יחזקאל לנדא, אוסרת נתיחה שלאחר המוות אלא אם חייו של אדם אחר עשויים להינצל עקב כך. מכיוון שגוף האדם אינו רכושו, הקונצנזוס ההלכתי קובע שאסור לאדם לתרום את גופו למדע או לשם הכשרת רופאים עתידיים בבתי ספר לרפואה.

הרב משה פינשטיין, מגדולי חכמי הדור האחרון, עסק בסוגיית איסור גרימת נזק לגוף. בעוד שדיאטה למטרה בריאותית מותרת בהחלט, הרב פינשטיין בחן את סוגיית הדיאטה לשיפור המראה החיצוני בלבד, שמונעת מהגוף את הנאת האכילה, ועלולה לגרום לחוסר נוחות משמעותי. הוא פסק שדיאטה מותרת, אפילו אם מטרתה היחידה היא מראה רזה, משום שהתועלת האישית שנובעת מההרגשה שהאדם נראה טוב, עולה על הרווח שהוא מפיק מאכילת קינוח נוסף!

בעוד שניתוחים פלסטיים לתיקון עיוותים ומומים מותרים בהחלט, הרב פינשטיין פוסק שלפעמים ניתוח פלסטי מותר גם כדי לשפר את הדימוי העצמי. הוא מסביר שלשיפור הדימוי העצמי יש תועלת משמעותית, שבמקרים מסוימים עשויה לעלות במשקלה על האיסור להזיק לעצמנו.

אם כן, החיוב לכבד ולשמור על גופינו משתרע הרחק מעבר להימנעות מפעולות מסוכנות, וכולל גם אורח חיים בריא - ובתוכו רפואה מונעת וטיפול מעשי במחלות. ולמעשה, החובה לכבד את גופינו נמשכת אפילו לאחר המוות.