אני עומדת בחצר וצופה בהרים. כל כך שקט כאן שאני יכולה לשמוע את עצמי נושמת. אני יכולה לשמוע את הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח אחר הצהריים הקלילה. אני מרגישה שהיד שלי מגששת את דרכה לנייד.
שכחתי להזכיר לבעלי על טיפות האוזניים של התינוק. שכחתי להגיד לו ששני כבר לא אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ', ומה אם הוא לא זוכר שאפרים לא יכול להירדם בלי השמיכה שלו? האם הוא יזכור להפשיר את הלזניה לצהרים? האם בתי הגדולה תזכור לחטא את החורים החדשים באוזניים, גם אם אני לא אזכיר לה?
אבל הנייד שלי תקוע בארון, ואני לא רוצה שבעלי ירגיש כאילו אני לא מאמינה שהוא מסוגל להסתדר בעצמו. הוא בטח בסדר. חוץ מזה על השלט בספא היה כתוב: אין להכניס לשטח הספא מכשירים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.
יותר מדי שקט כאן. כמעט מפחיד.
אני מחליטה לצאת להליכה על מסלול הלבנים האדומות שמקיף את שטח המלון. אני צועדת ומתענגת על השקיעה המהממת באוויר הצח. אבל אחרי כמה דקות, אני מתחילה להרגיש מוטרדת. אני כאן, סוף סוף חופשייה לדאוג רק לעצמי – אף אחד לא בוכה, אף אחד לא מושך לי בשרוול, אין צורך לבשל ארוחות או להכניס כביסה מלוכלכת למכונה, אין צורך להכין ארוחות עשר או לקנח אפים... רק אני. ולראשונה מאז החתונה, אני לגמרי לבד, ואני המומה לגלות שאני כבר לא יודעת איך לדבר עם עצמי.
אני מרשה לעצמי להודות בבלתי נסבל. אני לא אוהבת את עצמי
והאם יתכן שלמרות כל התקדמותי, הן מבחינה מקצועית והן כאם, אני אפילו לא מחבבת את עצמי? אני מנסה לנער את המחשבה הזאת ממוחי ונהנית מהיופי המקיף אותי. אחרי הכל, אני מתרצת, אני אדם שמח מאוד. אנשים פונים אליי כדי לקבל עצה.
אבל כשאני מניחה לשקט לחלחל אל מחשבותיי אני מרשה לעצמי להודות במחשבה הבלתי נסבלת. אני לא אוהבת את עצמי. והחלק המפחיד הוא – דבר שמכה בי מול הנוף המדהים כאן, באמצע שומקום – שאין לי שום מושג למה.
עם כל הרעש והקצב המהיר בחיי היומיום, תמיד קל כל כך להתעלם מעצמי. ומאיזושהי סיבה, התואר שלי בפסיכולוגיה תמיד שמר לי על הביטחון העצמי. נישואין בריאים ואוהבים – אפשר לסמן וי. ילדים שמחים ומחונכים – יש. בית חם ונקי – יש. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – יש. אמא שמחה? ובכן... יש אמא . אבל מאיזושהי סיבה... נראה ששמחה זאת דרישה מוגזמת.
אני רוצה לרוץ, אני מתגעגעת לריצה; אני מתגעגעת למהירות; אני מתגעגעת לחדווה. אני מסתכלת סביב ומרגישה כאילו אני הולכת לאכול חתיכת שוקולד אסורה. "אין כאן אף אחד", אני לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. בהתחלה לאט, אבל אז מהר יותר, בין העצים, דרך מגרשי הטניס. אני רצה במהירות עד שאני לא מסוגלת יותר לנשום; עד שאני מתאחדת עם הרוח, עם השמש השוקעת ועם העשב הרך והירוק. אני רצה עד שאני כבר לא מסוגלת לראות, לחשוב או להרגיש, ואז אני עוצרת.
איך יכולה אישה שרוצה לטפס על הרים, לעמוד במטבח ולקשקש ביצים?
אני מגלה שבפעם הראשונה מזה זמן רב אני מרגישה... חיה, ואני שואלת את אלוקים, "איך יכולה אישה שרוצה לטפס על הרים, לעמוד במטבח ולקשקש ביצים? איך מסוגלת אישה שכמהה לרוץ קילומטרים רבים, לשבת בסלון ולעזור בהכנת שיעורי בית, לנקות חלב שנשפך ולהחליף בלי סוף טיטולים מלוכלכים. איך יכולה אישה עם תואר מכובד, שרצתה להציל את העולם, שהרצתה לפני מאות אנשים, איך היא יכולה לבלות את רוב הערבים באריזת ארוחות עשר, הכנת בגדים, סיפורי לילה טוב, קריאות שמע, עוד סיפור, להביא עוד כוס מים ורק עוד סיפור אחד ו... עכשיו התינוק התעורר. מה עושים כשבאמת היינו מעדיפים לצאת לסקי במקום להעיר ילדים עייפים, להכין ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני וללכת לגן הילדים שבפינת הרחוב?"
וביושבי שם בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות של ליבי, אני חושבת שמא בחרתי במקצוע הלא נכון? אולי אמהות היא לא בשבילי? אבל אפילו כשהמחשבה מתגנבת לראשי, אני יודעת שזה לא יתכן. אני בטח עושה משהו לא בסדר.
למחרת אני שוכבת במרפסת וקוראת ספר, ומוצאת בו את התשובה שלי.
רצוי ומספק ככל שזה עשוי להיות, בכל אופן, זה לא בונה אושר.
היעדר התחושה השלילית אינו יוצר הרגשה חיובית... בעוד שלהיות חופשי מאי-שביעות-רצון יכול להתאים מאוד לפרה, זה לא מספיק לבן אדם.
(הרב טוורסקי)
אני חושבת על כל הזמנים שבהם היה לי טוב ואפילו נפלא, בגלל שביעות רצון פשוטה, ובאותו זמן הרגשתי שמשהו חסר בכל זה. המשכתי לקרוא: "להיות הכי טובים שאנחנו יכולים, זה דבר שיכול להשתנות עם הזמן והנסיבות." ואני שואלת את עצמי "איך אני יכולה להיות הכי טובה שביכולתי, כשאני חשה כלואה בתפקיד שאני מרגישה כאילו הוא קטן עליי?" ויש לי רגשות אשמה אפילו לחשוב על זה.
גידול ילדים אינו מטרה טריוויאלית. להיות אישה ויוצרת-בית זה תפקיד ראוי לשבח. אבל למה אני לא מרגישה את זה? למה אני מרגישה יותר חיה, כשאני רצה בשדה ריק או מטפסת על צוקים עם שחר? וכשאני הופכת את הדף, אלוקים מגלה לי את התשובות, "אם אנחנו מסוגלים לעשות מעט, אבל עושים אותו במלואו, יש לנו סיכויים רבים יותר להגיע לאושר, מאשר לאדם שיכול לעשות הרבה אבל עושה רק מעט." ואז ההבנה צונחת עליי שם, במרפסת השקטה.
באותה האנרגיה בה אני משתמשת כדי להעפיל אל פסגת הר, אני יכולה להשתמש כדי להקשיב לילדי. באותו אופן שאני יכולה לרוץ עד שאני מתאחדת עם הרוח, אני יכולה למתוח את הנשמה שלי עד שאני אחת עם רצונו יתברך. בשימוש באותו שכל בו השתמשתי כדי להשיג 100 במבחן בכימיה אורגנית, אני יכולה לנהל את משק הבית שלי כאילו הוא אחד מ-500 העסקים המוצלחים בעולם.
"בשביל זה רכשת את ההשכלה הטובה ביותר? כדי להחליף טיטולים?
למה שהבית שלי, שבצורה כלשהי יישאר לנצח, ינוהל בפחות אמביציה ורצינות מאשר יוזמה כלכלית שתיעלם תוך כמה שנים או פחות? ולראשונה מזה זמן רב, אני מניחה לקול הזה לעלות אל פני השטח ולשאול את השאלה הקדומה, "בשביל זה רכשת את ההשכלה הטובה ביותר? כדי להחליף טיטולים? אני נותנת לשאלה להיתלות באוויר לרגע, הספר חבוק בזרועותיי וחלוק אמבטיה לבן עוטף אותי בנוחיות כמו גולם של פרפר. ואז אני מוצאת את קולי. הוא לוחש, "כן. כן. בשביל זה אלוקים נתן לי את ההשכלה הטובה ביותר. בשביל זה אלוקים עשה אותי אצנית מרתון."
אף פעם לא הבנתי את זה קודם. תמיד הצבתי את הישגיי האקדמיים והספורטיביים בפינה נפרדת בראשי. אבל עכשיו אני מבינה שזאת טעות. אני יכולה לטפס על הרים כשאני מבשלת ארוחת צהריים. אני יכולה להגיע לקו הסיום בסלון שלי. כל מה שאני צריכה לעשות הוא להתרכז ולהכניס את כל ליבי במה שאני עושה.
מאוחר יותר באותו הלילה, אני יושבת על כורסא רכה ליד אח לבנים ומאזינה לאישה בת 65 שמדברת על חייה. כשאני מספרת לה שיש לי כמה ילדים קטנים, היא נאנחת ובמבט מרוחק בעיניה היא לוחשת, "הלוואי שהייתי יכולה לעשות את זה שוב." היא מדברת כל כך ברכות ובכזאת השתוקקות שאני בקושי מסוגלת לשמוע אותה. "לעשות שוב את מה?" אני שואלת. היא מהדקת את המטפחת על ראשה ושולחת מבטים מבעד לחלון. "לגדל שוב את הילדים שלי. במשך כל השנים ההן חלמתי להיות במקום אחר, ועכשיו כשאני במקום אחר, הייתי נותנת כל מה שיש לי כדי לחזור ולהיות אמא טובה יותר. אנחנו חולמים לצאת מהשנים ההן, רק כדי להתחנן לשוב אליהן."
בדרך חזרה הביתה מהספא, שלחתי מבטים על ההרים שמקיפים אותנו בדרך המעפילה לירושלים, ואז קראתי את הקטע היקר האחרון, "מידת האושר שלנו מונחת בהגשמה העצמית שלנו, בלהיות הכי טובים שאנחנו יכולים, אפילו – ואולי במיוחד – בנסיבות קשות. להיות מסוגלים לנתח את הנסיבות הנוכחיות שלנו ולפתח 'קנה מידה חדש' לאמוד את הישגינו על סקאלת החיפוש אחר האושר."
אני חושבת על המרתון המחכה לי בבית, ואני מתחילה לתרגל את גופי ואת ראשי לרוץ את המרוץ הכי ארוך והכי נפלא שאי פעם רצתי. אני יוצאת מהרכב לרחוב סואן, מלא בשחוק ילדים, ואני רואה מסלול ארוך המתפתל בדרכו אל הנצח.
(40) מלכה, 8/5/2018 18:00
מדהים
(39) סמדר, 21/3/2011 21:51
מודעות עצמית
אהבתי את הכתבה. את החשיבה-את התשובה שהגיעה מהספר ואת התובנה. הקונפליקט לדעתי, הוא נצחי , תמיד יהיה את "איפה אני" ומה עם התחביבים שלי מול גידול הילדים וסיפוק צרכייהם, אך מניסיון, שאני עושה עבורי אומנם אני נהנית אך מייד מתגעגעת אלייהם. נראה , או שב- גיל 65 נתגעגע לגדל ילדים או שנעשה דברים שרצינו כבר מזמן לממש.
(38) חלי, 28/6/2010 04:11
אל עצמי
תודה, ושוב תודה.ככל שהדברים היומיומיים "ברורים מאליהם" "ומובן שכך", זה געגוע אחד ארוך,. לחופש, כל סוג של חופש גם נישואים טובים זה חופש, ילדים טובים ומתפקדים, חיתולים להחליף , בישול טעים ולפעמים מחפף זה חופש, ניקיון זה חופש מה אני מרגישה ומה אני מטביעה לתוך העשיה שלי היא החופש או התיסכול . כשבני הבכור התחתן,כשהייתי מתחת לחופתו הרגשתי שאני מתגעגעת להיות אמא שלו בביה'ס ולשטויות לחברים שלהם, לכעסים ולצחוקים,להתמודדויות ולאיך הייתי עושה דברים אחרת ובעיקר עושה.היום שילדיי ברוך השם גדולים עים הבחירות הניפלאות שלהם,אני לומדת להיות אני שלפעמים חסר לי ולפעמים מתגעגעת ובעיקר יש לי זמן להינות בחברת עצמי. תודה על המאמר הנהדר שלך שהזכיר לי להינות
(37) דרורה בראונשטיין-אלקינד, 17/6/2010 15:12
פגישה עם עצמי
אצנית מרטון בעבר משכילה מאד ועתה מגדלת ילדים קטנים ותוהה אם זו היתה מטרת חייה. לאחר שיחה עם אשה מבוגרת ששומעת ממנה על ביתה וילדיה - אומרת כמה שהיא מתגעגעת לזה.אז מבינה כמה חשובים ילדיה וביתה ושלווה חוזרת לביתה.
(36) , 11/6/2010 17:18
המאמר נכתב בתאריך יום ההולדת 36 שלי ורק עכשיו הזדמן לי לקרוא אותו. אני מזדהה עם כל מילה. נמצאת בתקופה לא פשוטה של חשבון נפש. מצד אחד אסירת תודה על כל מה שיש לי, ומצד שני מתגעגעת לעצמי. כנראה שרק אוכל להשלים עם החלק החסר בחיי אוכל להרגיש שלמה. תודה
(35) נטע, 3/6/2010 04:10
הזדהות עם הכותבת
המאמר הוא אחד מהטובים שקראתי מימי, את מציינת תיסכול שאני לא ידעתי לקרוא בשמו ותמיד חשבתי שאני לא עושה משהו נכון. כל פעם שניסיתי לדבר עם הבעל או חברה על הנושא זה תמיד יצא לי לא טוב ולא הבינו את הכוונה שלי ולמה בעצם אני מתוסכלת. הרוטינה של היום יום לדאוג לילדים ,לבעל ,לבית פשוט נהייתה משעממת ולפעמים אני מחפשת לפרוץ את המסגרת ולעשות משהו רק בשבילי אבל עד שמגיע הערב אני כבר עייפה ומוותרת לעצמי . המאמר פשוט נגע לליבי כי הוא כל כך נכון עבורי וכל מילה בסלע. אנחנו הנשים חייבות להוציא עצמנו מן השיגרה ולעשות מה שטוב לרוחינו ונשמתינו ולהפסיק את האומללות הרובצת על כתפינו!!! כי הרי יש לי משפחה טובה ,ילדים מקסימים, בעל שמנסה לתמוך אבל לא מבין מה "נחת" עליי (או שלא מנסה להבין) כי עמוד התווך בבית מתפורר לאט לאט וזה לא מוצא חן בעיניו. בכל אופן אני החלטתי אני אעשה בכל יום משהו טוב בשביל עצמי ואנסה להנות . תודה
(34) פורטונה, 27/5/2010 09:46
כתבה טובה עם הרבה מוסר השכל .לכל הנשים צריכות לקחת פסק זמן מידי פעם כדי לחדש כוחות הגלגל של החיים מתגלגל יום יום ואנחנו הנשים שוכחות לעצור ולחשוב גם עלינו כל אישה צריכה הפסקה בשביל האני שלי אנחנו נותנות בלי לצפות לתמורה וזה בסדר אבל תקחו את התמורה מאני שלי בשבילי זה עושה טוב לנשמה ונותן כוח להמשיך את היום יום
(33) שרה, 26/5/2010 16:32
את גדולה.
השכלת לפרוט על נימים חבויים בליבי. וגרמת לי להבין שאם לא אעצור את המירוץ המטורף של חיי, ואחשוב במושגים תכליתיים. יתכן שאחמיץ זמן יקר שלעולם לא ישוב. תודה.
(32) אנונימי, 26/5/2010 15:38
פגישה עם עצמי
המאמר מעולה וראוי שכל אמא בעולם תקרא אותו, כדי לדעת שבכל דבר רע יש דבר טוב, ואדם שאין לו מטרה בחיים כמו להתחתן ולזכות להביא ילדים ולחנכם =דרך ארץ קדמה לתורה, ברור שאין לו על מה לחלום הוא לא יכול להגיע לשום מקום.
(31) חגית, 26/5/2010 08:19
נהדר
אהבתי
(30) נאוה, 26/5/2010 06:53
כדי להגיע לתובנות האלה צריך לפעמים לקחת פסק זמן, כזה כמו שלקחת, כדי שיהיה רגע שקט לחשוב את הדברים האלה ואולי לרגע להתגעגע אל הקטנטנים. גם אם אני אומרת לעצמי, תהני מהשמחה שיש לך, כדי לראות אותה ולהבין אותה אני צריכה מעט מרחק. ועוד למדתי שאמא מאושרת זו אמא שעושה גם דברים לעצמה ואז היא יכולה לתת מעצמה יותר.... .
(29) מדמוני, 26/5/2010 05:21
פגישה עם עצמי
כן? יש עוד הרבה מה ללמוד , נכון איפה אנחנו נימצאים רצים ורצים הילוך שרק, כשקטנים רוצים להיות גדולים אבל ?" כאשר אנחנו גדולים וכולם עפו מהקן ? רוצים שוב לחזור ולחיות את העבר , חשיבה חיובית! פשוט מדהים !.
(28) אנונימי, 25/5/2010 17:05
- נוגעה לעומק הלב: אני אתחיל ואומר שהמאמר הזה הוא מדהים.אני עושה זאת ולפגוש את עצמי,אבל לתאר אותו כ"כ מסודר,עקבי עדיין אין ביכולתי. אך אמרו הקוראים האחרים.." מרגש עד מוזלים דמעות,ולי גם כך קרה.מלמד נוראה שכולנו נקיים מפגש עצמי ונדר לעצמנו,בלי שרק כי מי יככול לשקר את עצמו,בלי ויכוח כי,רק זוכרי בעודות שלחיינו ואילנו משמפריע או לא מבין... פשוט מאוד זהגם נראה לי תרפייה מסוג אחר. כל הכבוד לכותבת המאמרהמדחימה.,
(27) פאני, 25/5/2010 11:52
כמה שזה נכון תמיד תמיד להרגיש את ההחמצה .אך מה שאני יכולה להנות ממנו זאת התחושה שמה שעשיתי באותו רגע זה היה הכי נכון לעשות בנסיבות שתאמו את המצב תמיד השתדלתי לעשות את המקסימום שאפשר על כן אני מודה לה" ולכל האנשים שהיו לי למשענת לכוון את העשייה כיום בגילי לאחר שהילדים עזבו את הבית נשואים כולם אותי זה משמח מרומם את ליבי ונותן לי נחת נחחחחחת שזכיתי להגיע עד היום הזה ................."לדעת להנות מככככל רגע ורגע כי הכל עובר מהר .
(26) אילנה, 25/5/2010 09:42
משמעות החיים
תודה על השיתוף, אני התחלתי יחסית את גידול ילדי בגיל מאוחר, ונהנית מכל רגע , ומקפידה גם לעשות דברים בשביל עצמי, הליכה סדנאות, תודה שאת מזכירה לי דרך הכתיבה לך לא לשכוח את עצמי כי רק אם אנחנו מדנים את עצמינו יש לנו מה לתת תודה ויום ניפלא
(25) אילנה, 25/5/2010 09:11
השראה
מילים חזקות ומצליחות והעביר את המסר ברגש ועוצמה חיובית תודה רבה
(24) , 25/5/2010 09:11
וואו מדהים ומחזק מאוד! תודה רבה!
(23) אושר, 25/5/2010 08:26
מזדהה
אני מתרגשת עד דמעות מזדהה מאד כנראה כולנו בגיל מסוים מגיעות לחשבון נפש ותמיד משהו לא בסדר אם את מעניקה את כולך למשפחה ולילדים יש הרגשה של פספוס שאת לא עושה מספיק לעצמך ולהפך, כנראה זה לא פוסח על אף אישה/אמא גם אני עברתי את זה השנה עד שהבנתי שהאושר הוא בחירה שלנו אנחנו צריכות להיות גאות ואסירות תודה לקדוש ברוך הוא על מה שיש ולבחור להיות מאושרים.
(22) happi, 25/5/2010 07:24
תודה רבה
גרמת לי לחשוב שאפילו שאני ממש באמצע החיים וגידול הילדים אולי זה הזמן לעשות חושבים אם אני עושה באמת את מה שאני רוצה או שאולי אפשר בהחלט לתת עוד חיבוק לטיפה ונשיקה לילד שלי וכן גם לבן הזוג שלי וזה לא יהיה בזבוז בזה אני ממש בטוחה. תודה ושוב תודה
(21) איריס, 25/5/2010 05:32
פגישה עם עצמי
יפה כתבת אכן אנו מאבדות את עצמנו באמצע הדרך וחייבות פגישה עם עצמנו על מנת להיזכר מי אנחנו. אני חייבת להגיד לך שאת השלב שבו את נמצאת עברתי והיום באמת ילדיי גדולים יותר אומנם עדין בבית, האחד אחרי צבא השני לפני והשלישי עדין תיכוניסט אבל אני מרגישה עדין את אותה הרגשה עליה את מדברת. לפעמים ברגעים של כעס נדמה לי שאני צריכה לשלם להם שכירות על כך שאנ י בבית. יחד עם זאת כשאני מצליחה לדבר עם עצמיׁ(שלב לפני פגישה עם עצמי) אני חושבת על כך שלהם אין ממש חלק בענין ואנחנו אחריות לכך שכן הם לא מונעים ממני לעשות כלום אך ורק למען עצמי, זאת אני שכל הזמן עסוקה בלעשות למען כולם. אז אולי אנחנו פשוט צריכות לשנות את הגישה ולחשוב אני ושוב אני ואחר כך כולם ואז נרגיש אחרת וכל השאר ירגישו אפילו עוד יותר טוב. אני יודעת שהם כולם אוהבים אותי ורוצים שיהיה לי הכי טוב שאפשר בדיוק כמו שאני רוצה עבורם.
(20) הילה, 24/5/2010 15:32
משמעות החיים....הריצה האין סופית...
ממרום גילי אני יכולה לאמר שאילו יכולתי לחיות את חיי מחדש, יתכן והייתי עושה את הכל אחרת... יותר הקשבה ,יותר אהבה שלי את עצמי ויותר אהבה לילדיי. אבל זה לא חכמה ,כי את עצמי ולעצמי אף פעם לא עשיתי.... הילדים תמיד ,אבל תמיד היו במקום הראשון. כמה חבל ! כן כן יש תמיד את הרגשת ההחמצה.
(19) דנה, 24/5/2010 06:46
בן הזוג
ומה אם התסכול נובע בבן הזוג הביקורתי החי ליד ואף פעם לא עם...?
(18) אנונימי, 24/5/2010 04:28
מקסים
כל כך מזדהה. סימנת וי על על הרבה דברים אך עדיין משהו בנשמה רוצה מרחב , לרוץ, לחפש משהו שחסר. לגדל ילדים לבריאות, שמחה ואחריות זה הכי חשוב, אך אני חושבת שמשהו בסטנדרטים החיצוניים להראות את ההצלחה, גורם לך ולי ולהרבה אחרים לחוש בדידות והעדר שמחה במקום עמוק של הלב
(17) אנונימי, 23/5/2010 21:44
חשבון נפש ביומהולדת...
התרגשתי עד דמעות.. ב"ה גידלתי את 8 ילדיי ויצאתי לעבוד כשהקטן היה בן 3.היום הוא בן 8 ואני עם יסורי מצפון שאני לא מקבלת את 3 ילדיי הקטנים וחוזרת מעבודה כ"כ מאוחר, ומעבודה שאני מאד לא נהנת..ולא אוהבת אני בתסכול גדול ..אשמח לקבל טיפים בענין...
(16) סמדר, 23/5/2010 21:20
משמעות החיים!
כל כך מרגש שגרם לי להזיל דמעות,היכן?"הלוואי שהייתי יכולה לעשות זאת שוב"אמיתי,מרגש לאחר שהילדים גדלו והיום בגיל 50 הייתי עושה זאת ממקום אחר ,סובלנות,חמלה,אהבה והרבה שמחה ואושר".משמעות החיים "-יש פירוש לא החיים הם החיים שאנו חיים הדרך. חזקי ואימצי !אשרייך מי ייתן ונחיה חיים פשוטים ומלאים בתובנות ואושר אנסופי. אמן כן יהי רצון!
(15) avital, 23/5/2010 20:45
התרשמתי עמוקות
נגעת במקומות הנכונים בלב מיד עם סיום המאמר שלך רצתי להקריא לילדי סיפור עם כוונה וחשק תודה
(14) ענת לב, 23/5/2010 18:15
תודה רבה
מאמר יפיפה.והתודה היא על שום השיתוף שלך,המחברת עם הקוראים אותו. הייתי זקוקה ,בדיוק עכשיו,לתזכורת / הבהרה: שהאושר ניתן לנו כאן ועכשיו,החוכמה היא לדעת למצוא אותו. תבורכי,ושוב-תודה.
(13) אנונימי, 23/5/2010 16:41
רצת מוקדם מידי לתשובה
חלק מהדרך הוא לא להיבהל מהשאלה ולא להאחז מיד בתשובה של רב עם עוד קצת העמקה בתוכך התשובה המיוחדת שלך תגיע והיא תהיה עמוקה הרבה יותר. מנסיון
(12) אנונימי, 23/5/2010 16:38
הלואי וניזכור
הלואי וניזכור את דברייך החכמים יום יום גם ברגעים הפחות קלים...
(11) אנונימי, 23/5/2010 15:52
תודה שרה
נפלא. ממש נוגע ומרגש
(10) לאה, 23/5/2010 15:29
נופש בהרי כנען
הכתבה העלתה מחשבות וזיכרונות מהעבר הרחוק ואני אם לשלושה ילדים צעירים אמי היגיעה לביקור ואני בדרכי לנופש להיות רק עם עצמי בהרי כנען המופלאים מעל הכינרת הנוף השקט ציוץ הציפורים געיות הפרות השקם בבוקר פשוט תענוג . תופעה שנחרתה בזיכרוני זריחת השמש בשעות הבוקר המוקדמות הקירות אדומים האויר אדום והקסם רק למס דקות, אבל חרוט לשנים. פניתי ישר למירפסת על מנת ליראות את הקסם המופלא ולהיות בטוחה שזו השמש ,הטבע משתף אותי ולו למס דקות. אהבתי את השקט אהבתי את ההליכות לבד למרגלות ההרים, זו החופשה היחידה שלי ואני בת 61 שנה היום ,שהזיכרונות מימנה עדיין כל כך שקופים בהירים ואני היום רחוקה מעבר לאוקינוס כמהה ליום שאחזור
(9) אנונימי, 23/5/2010 14:47
מתנת יום הולדת
אני חוגגת היום יום הולדת ארבעים. שלושה ילדים, קריירה שאיני מסופקת ממנה אבל גאה ביכולתי לפרנס את משפחתי. נמצאת בעיצומם של לבטים מה הדרך הנכונה בשבילי. כל כך הרבה דברים אני יכולה לעשות ובכל זאת איני עושה דבר, אלא חולמת ומתוסכלת מחוסר ההחלטה ומהידיעה שבעוד שנים אצטער על השנים שעברו ליד ילדי, ולא איתם. עתה, אני בוחרת להיות איתם, ולא לידם. תודה על המאמר הזה. הוא הגיע אלי ביום מיוחד ובתקופה שאני זקוקה לו.
(8) דבי רוזנר, 23/5/2010 14:32
כתבה טובה
ראשית כל כיף לחלוק תובנות עם נשים אחרות...השיתוף הזה בתובנות הוא לפעמים כמו לפתוח דלת סתרים בתוכי שממנה יוצאים רגעי אמת נדירים באיכותם וביכולתם לקדם ו... אושר קשור אצלי להגשמה עצמית, וההגשמה העצמית שהיא תחושה חשובה לכל אישה האשר היא, היא מוצלחת יותר לדעתי ככל שהיא מבוססת על תחומים רבים יותר. כך היא טובה ללא רק לאישה אלא גם לכל מי ששסביבה.
(7) מאטעלע, 23/5/2010 13:36
נכון, אבל חלקי
שלום, תארת יפה אמת בסיסית בתפיסת אדם את עצמו ואת חייו. אבל, התגובה של תמי, מביאה אותי לומר: לא, זו לא דילמה נשית קיומית. זה מצב קיומי של כל אדם איש או אישה. אספר סיפור אישי פעם עמדתי עם שלושה מילדי הקטנים בתחנת אוטובוס באחת הערים. לפתע, משום מקום הופיעה אישה שהיה לי מזמן קשר איתה. היא שאלה: "נו, אתה וודאי כבר פרופסור?" השבתי בכנות ובשמחה, תוך הצבעה על שלושת ילדי שלידי:"הנה הפרופסורה שלי" אכן, כך
(6) אנונימי, 23/5/2010 13:33
נפלא
נפלא ומרגש עד דמעות. נעים לדעת שאנחנו לא לבד. תודה!
(5) אנונימי, 23/5/2010 13:03
אמהות היא מטרת על.
אנחנו חיים בדור, בו התפיסה מעוותת, סולם הערכים איבד את יציבותו. הפכנו את הקללה של "בזיעת אפיך תאכל לחם"- חובת הפרנסה לאידיאל. גידול הילדים, דאגה לדור ההמשך, הפכו מעיקר לטפל. המאמר נפלא. מבטא את הצורך לחזור ולהציב את האימהות המקומה הנכון כמטרת על. אין השקעה שווה ומשתלמת יותר מהשקעה בילדים. זו השקעה לטווח ררחוק, לדורי דורות ולנצח נצחים! הבה נציב אותה במקומה הנכון. בראש סולם העדיפויות.
(4) , 23/5/2010 12:54
מדהיםםםם!!! תודה!!!!
האם אפשר לדעת מהו שם הספר שקראת?
(3) עידית, 23/5/2010 12:30
איפה האושר? מהו אושר?
המאמר יפה להפליא. תודה רבה לך על האפשרות לראות את עצמנו ,בלי פחד,דרך עיניה של אשה אחרת.
(2) דן גראמא, 23/5/2010 12:04
תגובה למאמר.
התרשמתי מאוד מהמאמר , לפי דעתי , זאת מתנה הכי יפה שיכולה להיות לבת ישראל ליום חתונתה . מעולה .....
(1) תמי, 23/5/2010 08:38
מדהים
מאמר מאוד יפה המשקף את הדילמה הנשית הקיומית ומיישב אותה בצורה נפלאה!!