אני עומדת בחצר וצופה בהרים. כל כך שקט כאן שאני יכולה לשמוע את עצמי נושמת. אני יכולה לשמוע את הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח אחר הצהריים הקלילה. אני מרגישה שהיד שלי מגששת את דרכה לנייד.

שכחתי להזכיר לבעלי על טיפות האוזניים של התינוק. שכחתי להגיד לו ששני כבר לא אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ', ומה אם הוא לא זוכר שאפרים לא יכול להירדם בלי השמיכה שלו? האם הוא יזכור להפשיר את הלזניה לצהרים? האם בתי הגדולה תזכור לחטא את החורים החדשים באוזניים, גם אם אני לא אזכיר לה?

אבל הנייד שלי תקוע בארון, ואני לא רוצה שבעלי ירגיש כאילו אני לא מאמינה שהוא מסוגל להסתדר בעצמו. הוא בטח בסדר. חוץ מזה על השלט בספא היה כתוב: אין להכניס לשטח הספא מכשירים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.

יותר מדי שקט כאן. כמעט מפחיד.

אני מחליטה לצאת להליכה על מסלול הלבנים האדומות שמקיף את שטח המלון. אני צועדת ומתענגת על השקיעה המהממת באוויר הצח. אבל אחרי כמה דקות, אני מתחילה להרגיש מוטרדת. אני כאן, סוף סוף חופשייה לדאוג רק לעצמי – אף אחד לא בוכה, אף אחד לא מושך לי בשרוול, אין צורך לבשל ארוחות או להכניס כביסה מלוכלכת למכונה, אין צורך להכין ארוחות עשר או לקנח אפים... רק אני. ולראשונה מאז החתונה, אני לגמרי לבד, ואני המומה לגלות שאני כבר לא יודעת איך לדבר עם עצמי.

אני מרשה לעצמי להודות בבלתי נסבל. אני לא אוהבת את עצמי

והאם יתכן שלמרות כל התקדמותי, הן מבחינה מקצועית והן כאם, אני אפילו לא מחבבת את עצמי? אני מנסה לנער את המחשבה הזאת ממוחי ונהנית מהיופי המקיף אותי. אחרי הכל, אני מתרצת, אני אדם שמח מאוד. אנשים פונים אליי כדי לקבל עצה.

אבל כשאני מניחה לשקט לחלחל אל מחשבותיי אני מרשה לעצמי להודות במחשבה הבלתי נסבלת. אני לא אוהבת את עצמי. והחלק המפחיד הוא – דבר שמכה בי מול הנוף המדהים כאן, באמצע שומקום – שאין לי שום מושג למה.

עם כל הרעש והקצב המהיר בחיי היומיום, תמיד קל כל כך להתעלם מעצמי. ומאיזושהי סיבה, התואר שלי בפסיכולוגיה תמיד שמר לי על הביטחון העצמי. נישואין בריאים ואוהבים – אפשר לסמן וי. ילדים שמחים ומחונכים – יש. בית חם ונקי – יש. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – יש. אמא שמחה? ובכן... יש אמא . אבל מאיזושהי סיבה... נראה ששמחה זאת דרישה מוגזמת.

אני רוצה לרוץ, אני מתגעגעת לריצה; אני מתגעגעת למהירות; אני מתגעגעת לחדווה. אני מסתכלת סביב ומרגישה כאילו אני הולכת לאכול חתיכת שוקולד אסורה. "אין כאן אף אחד", אני לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. בהתחלה לאט, אבל אז מהר יותר, בין העצים, דרך מגרשי הטניס. אני רצה במהירות עד שאני לא מסוגלת יותר לנשום; עד שאני מתאחדת עם הרוח, עם השמש השוקעת ועם העשב הרך והירוק. אני רצה עד שאני כבר לא מסוגלת לראות, לחשוב או להרגיש, ואז אני עוצרת.

איך יכולה אישה שרוצה לטפס על הרים, לעמוד במטבח ולקשקש ביצים?

אני מגלה שבפעם הראשונה מזה זמן רב אני מרגישה... חיה, ואני שואלת את אלוקים, "איך יכולה אישה שרוצה לטפס על הרים, לעמוד במטבח ולקשקש ביצים? איך מסוגלת אישה שכמהה לרוץ קילומטרים רבים, לשבת בסלון ולעזור בהכנת שיעורי בית, לנקות חלב שנשפך ולהחליף בלי סוף טיטולים מלוכלכים. איך יכולה אישה עם תואר מכובד, שרצתה להציל את העולם, שהרצתה לפני מאות אנשים, איך היא יכולה לבלות את רוב הערבים באריזת ארוחות עשר, הכנת בגדים, סיפורי לילה טוב, קריאות שמע, עוד סיפור, להביא עוד כוס מים ורק עוד סיפור אחד ו... עכשיו התינוק התעורר. מה עושים כשבאמת היינו מעדיפים לצאת לסקי במקום להעיר ילדים עייפים, להכין ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני וללכת לגן הילדים שבפינת הרחוב?"

וביושבי שם בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות של ליבי, אני חושבת שמא בחרתי במקצוע הלא נכון? אולי אמהות היא לא בשבילי? אבל אפילו כשהמחשבה מתגנבת לראשי, אני יודעת שזה לא יתכן. אני בטח עושה משהו לא בסדר.

למחרת אני שוכבת במרפסת וקוראת ספר, ומוצאת בו את התשובה שלי.

רצוי ומספק ככל שזה עשוי להיות, בכל אופן, זה לא בונה אושר.
היעדר התחושה השלילית אינו יוצר הרגשה חיובית... בעוד שלהיות חופשי מאי-שביעות-רצון יכול להתאים מאוד לפרה, זה לא מספיק לבן אדם.
(הרב טוורסקי)

אני חושבת על כל הזמנים שבהם היה לי טוב ואפילו נפלא, בגלל שביעות רצון פשוטה, ובאותו זמן הרגשתי שמשהו חסר בכל זה. המשכתי לקרוא: "להיות הכי טובים שאנחנו יכולים, זה דבר שיכול להשתנות עם הזמן והנסיבות." ואני שואלת את עצמי "איך אני יכולה להיות הכי טובה שביכולתי, כשאני חשה כלואה בתפקיד שאני מרגישה כאילו הוא קטן עליי?" ויש לי רגשות אשמה אפילו לחשוב על זה.

גידול ילדים אינו מטרה טריוויאלית. להיות אישה ויוצרת-בית זה תפקיד ראוי לשבח. אבל למה אני לא מרגישה את זה? למה אני מרגישה יותר חיה, כשאני רצה בשדה ריק או מטפסת על צוקים עם שחר? וכשאני הופכת את הדף, אלוקים מגלה לי את התשובות, "אם אנחנו מסוגלים לעשות מעט, אבל עושים אותו במלואו, יש לנו סיכויים רבים יותר להגיע לאושר, מאשר לאדם שיכול לעשות הרבה אבל עושה רק מעט." ואז ההבנה צונחת עליי שם, במרפסת השקטה.

באותה האנרגיה בה אני משתמשת כדי להעפיל אל פסגת הר, אני יכולה להשתמש כדי להקשיב לילדי. באותו אופן שאני יכולה לרוץ עד שאני מתאחדת עם הרוח, אני יכולה למתוח את הנשמה שלי עד שאני אחת עם רצונו יתברך. בשימוש באותו שכל בו השתמשתי כדי להשיג 100 במבחן בכימיה אורגנית, אני יכולה לנהל את משק הבית שלי כאילו הוא אחד מ-500 העסקים המוצלחים בעולם.

"בשביל זה רכשת את ההשכלה הטובה ביותר? כדי להחליף טיטולים?

למה שהבית שלי, שבצורה כלשהי יישאר לנצח, ינוהל בפחות אמביציה ורצינות מאשר יוזמה כלכלית שתיעלם תוך כמה שנים או פחות? ולראשונה מזה זמן רב, אני מניחה לקול הזה לעלות אל פני השטח ולשאול את השאלה הקדומה, "בשביל זה רכשת את ההשכלה הטובה ביותר? כדי להחליף טיטולים? אני נותנת לשאלה להיתלות באוויר לרגע, הספר חבוק בזרועותיי וחלוק אמבטיה לבן עוטף אותי בנוחיות כמו גולם של פרפר. ואז אני מוצאת את קולי. הוא לוחש, "כן. כן. בשביל זה אלוקים נתן לי את ההשכלה הטובה ביותר. בשביל זה אלוקים עשה אותי אצנית מרתון."

אף פעם לא הבנתי את זה קודם. תמיד הצבתי את הישגיי האקדמיים והספורטיביים בפינה נפרדת בראשי. אבל עכשיו אני מבינה שזאת טעות. אני יכולה לטפס על הרים כשאני מבשלת ארוחת צהריים. אני יכולה להגיע לקו הסיום בסלון שלי. כל מה שאני צריכה לעשות הוא להתרכז ולהכניס את כל ליבי במה שאני עושה.

מאוחר יותר באותו הלילה, אני יושבת על כורסא רכה ליד אח לבנים ומאזינה לאישה בת 65 שמדברת על חייה. כשאני מספרת לה שיש לי כמה ילדים קטנים, היא נאנחת ובמבט מרוחק בעיניה היא לוחשת, "הלוואי שהייתי יכולה לעשות את זה שוב." היא מדברת כל כך ברכות ובכזאת השתוקקות שאני בקושי מסוגלת לשמוע אותה. "לעשות שוב את מה?" אני שואלת. היא מהדקת את המטפחת על ראשה ושולחת מבטים מבעד לחלון. "לגדל שוב את הילדים שלי. במשך כל השנים ההן חלמתי להיות במקום אחר, ועכשיו כשאני במקום אחר, הייתי נותנת כל מה שיש לי כדי לחזור ולהיות אמא טובה יותר. אנחנו חולמים לצאת מהשנים ההן, רק כדי להתחנן לשוב אליהן."

בדרך חזרה הביתה מהספא, שלחתי מבטים על ההרים שמקיפים אותנו בדרך המעפילה לירושלים, ואז קראתי את הקטע היקר האחרון, "מידת האושר שלנו מונחת בהגשמה העצמית שלנו, בלהיות הכי טובים שאנחנו יכולים, אפילו – ואולי במיוחד – בנסיבות קשות. להיות מסוגלים לנתח את הנסיבות הנוכחיות שלנו ולפתח 'קנה מידה חדש' לאמוד את הישגינו על סקאלת החיפוש אחר האושר."

אני חושבת על המרתון המחכה לי בבית, ואני מתחילה לתרגל את גופי ואת ראשי לרוץ את המרוץ הכי ארוך והכי נפלא שאי פעם רצתי. אני יוצאת מהרכב לרחוב סואן, מלא בשחוק ילדים, ואני רואה מסלול ארוך המתפתל בדרכו אל הנצח.