ביקשו ממני להרוג את הבת שלי. הם ניסו לשכנע אותי, ניסו לעזור לי לראות את האור. ובכל פעם שעמדתי מולם, מתאמצת לגרום להם להבין את הערך שבחיי האדם, כפי שאני רואה זאת, להבין שמה שהופך אדם ליקר כל כך בפני א-לוהים זה לא רק היכולת שלו לעשות, אלא גם היכולת שלו פשוט להיות, לחיות – מצאתי את עצמי עומדת במבוי סתום.

אנחנו לא נמצאים באותה נקודה, הרופאים ואני. הם חיים בעולם של זוהר שבו האדם זוכה לתשבחות על הישגיו ומבוזה על כישלונותיו. עולם שבו אובדן העצמאות כמוהו כמוות, וש"איכות" החיים הנראית לעין היא הגורם המכריע בענייני חיים ומוות. בעולם של היום קדושת החיים אינה רלוונטית; אם אינך יכול להיות פרודוקטיבי, לא מגיע לך לחיות. ואם אתה עדיין שולט בראש שלך, כפי הנראה מצפים ממך לא לרצות לחיות.

אני זוכרת שלפני התאונה, בעלי ואני האזנו לשיחה של מרצה ידוע, כשנסענו יחד במכונית. נושא הקלטת היה "איכות-החיים מול קדושת-החיים". ההרצאה הייתה מרתקת. המרצה דיבר בצורה משכנעת, והסביר לציבור מאזיניו את ערך חיי האדם, אפילו חיים בלי שום תרומה – חיים של תלות מוחלטת בחברה, ולמראית עין, חיים חסרי כל משמעות.

אני זוכרת שהדברים ריגשו אותי כמעט עד דמעות. לקלטת הייתה השפעה רבה על בעלי ועלי. הזדהינו איתה, והרגשנו כאילו המרצה פונה ישירות אלינו, והוא באמת דיבר אלינו - רק שאנחנו עדיין לא ידענו זאת.

התאונה

השיחה הגיעה בשעות הערב המוקדמות, ביום קיץ חם. שיחה שתשנה את חיינו ותנפץ לנצח את חלומותינו.

זאת הייתה טעות. תאונה. הבת הקטנה שלנו נחנקה וכתוצאה מכך היה לה דום לב. עברו 25 דקות עד שהצליחו לעורר שוב את ליבה לפעום, אבל אז זה כבר היה יותר מדי מאוחר. הנזק הנוראי נעשה.

ישבנו בטיפול נמרץ, מכונות מצפצפות בלי הפסקה, קוים מרצדים על המוניטורים ומעידים על יציבות או, לא עלינו, ההיפך. ישבנו הלומים לגמרי. הבת שלנו שוכבת לידנו חסרת תנועה, לא רואה, בעולם אחר משלה. דיברנו אליה, התחננו אליה שתתעורר, אבל היא לא זזה.

אפשר תמיד להתפלל לנס, אבל אי אפשר לצפות לו

הם השתדלו להציג לנו את החדשות הנוראיות בצורה הכי עדינה שביכולתם, אם כי כבר חשדנו בכך קודם, והאבחנה רק אישרה את חששותינו - המוח כמעט מת. היא לעולם לא תתעורר שוב, אלא אם יקרה לנו נס. אתם יכולים תמיד להתפלל לנס, אבל אתם לא יכולים לצפות לו.

אני זוכרת שישבתי בוקר אחד ליד בתי, כשמתנדבת צעירה ומקסימה נכנסה לחדר עם ילדה קטנה. היא באה ב"משימת חסד" והביאה אוכל לנשמות חסרות מזל כמותי, שניצבו ערות ליד יקיריהן השוכבים במיטות בית החולים. כמעט בגאווה היא סיפרה לי שהיא יודעת איך זה להיות בבית חולים עם ילד, מכיוון שבתה (וכאן היא הציגה את בתה הקטנה היפהפייה, שנראתה בריאה לגמרי) שהתה כתינוקת בבית חולים, בגלל סיבוך גסטרולוגי מסוים.

הבטתי בה בתמיהה. ניסיתי להבין אותה ונתקלתי בחומה אטומה. היא בטח לא חושבת שזה שלבת שלה היה ניתוח בבטן שלאחריו היא הבריאה, ינחם אותי. היא ודאי מבינה מה זאת אומרת שיש לך ילד שלעולם לא יוכל להתעורר שוב.

כן, בכל זמן שמישהו יקר לך זקוק לאשפוז יש רמה גבוהה של לחץ, אפילו עצב, בייחוד אם האשפוז נובע מסיבה רצינית, אבל האם היא לא יכולה להבין מה זאת אומרת, שפשוטו כמשמעו, אין תקווה? נראה שלא. היא המשיכה לספר בפרוטרוט על הילדה שלה, ואני עמדתי בסמוך למיטה עליה שכבה בתי, חסרת הכרה, כשחייה תלויים על חוט השערה ומוחה הפגוע עלול לקרוס לתוך עצמו בכל רגע נתון.

מציאות חדשה

מאוחר יותר הבנתי. יש דברים שהם פשוט יותר מדי כואבים, יותר מדי לא מובנים מכדי שמוח האדם הממוצע יוכל לסבול. אלמלא כן, היינו נאלצים להסתכל על האמת הכואבת ישר בפנים. אני מקווה שאותה אישה צעירה לעולם לא תבין. היא לא יכלה לדעת מה משמעות המילה "לתמיד", רק אני יכולתי, כי לא הייתה לי ברירה. פתאום חשתי חיוניות; מוכנות להישיר מבט אל החיים. הבנתי את המציאות שהיא לעולם לא תוכל להבין, ושאיתה אני מתמודדת.

התאמצתי להכיל את משמעות החיים במצב קבוע של צמח

אז חשבתי. התאמצתי להכיל את משמעות החיים במצב קבוע של צמח, חיים שלא יכירו אושר ולא עצב, לא כאב ולא נחמה; חיים של קיום בצורה הפרימיטיבית ביותר שלהם. היה קשה לעבד את הדברים כדי לקבלם. אפילו בתוך מסגרת היהדות, אנחנו תמיד מחונכים לנסות לעשות – להשיג – הכי הרבה שאנחנו יכולים, כל עוד אנחנו חיים. תמיד מלמדים אותנו ש"היום קצר והמלאכה מרובה" (פרקי אבות ב, כ), ולכן אנחנו חייבים לאסוף הכי הרבה מעשים טובים שאפשר, כל עוד אפשר. מה אם כן יכולה להיות מטרתם של חיים שאין בהם איסוף מעשים טובים, שאין לנשמה סיכוי לקדם את עצמה, אפילו באופן מזערי, ולהתקרב לא-לוהים?

התחלתי לעבוד על הבנת המטרה הכללית של חיי האדם על פני האדמה. הסתמכתי על דברים שלמדתי, וכמובן על אותן מלים מחיות ששמעתי לא מזמן על קדושת החיים. הבנתי שלכל אדם יש תפקיד ספציפי שלהשלמתו הוא הוצב בעולם הזה. לרובנו המטרה כוללת עשייה של כל מיני מעשים טובים, הטבעת חותמנו האישי בעולם הזה בצורה כלשהי. אבל יש כאלה שתפקידם לא ברור. א-לוהים ברא את כל בני האדם בצלמו , כך שבעצם קיומם הם ממלאים את המשימה הא-לוהית.

חיי האדם הם בעלי ערך משל עצמם. למעשה, יש להם ערך רב כל כך, שאסור לגעת באדם גוסס, ואפילו לאחוז בידו או לעצום את עיניו, מכיוון שזה עלול להביא את המוות רגע אחד קודם. הרמב"ם מסביר שאדם שעומד למות הוא כמו נר מהבהב; אם אתה נוגע בו, אתה עלול לכבות אותו (הלכות אבלות). והתלמוד אומר שלהביא את המוות אפילו רגע אחד קודם, זה נחשב כמו רציחה (שבת קנא, ב). ברור שכל שנייה של חיים יקרה, אפילו בחייו של אדם שעומד למות בכל מקרה... וזה ניחם אותי.

וכשצוות הרופאים עמד שם שוב למחרת, והתאמץ לשכנע אותי תוך הפעלת לחץ מתון, כפייה ואפילו איומים סמויים - הייתי מוכנה. "את יודעת, אם תנתקי אותה מן המכשירים, היא תמות", הסבירה לי הנוירולוגית בפרקטיות.

"כן, אני יודעת," עניתי ברוגע, "אבל אני לא מתכוונת לעשות את זה. אני לא רוצה להרוג את הבת שלי. אני לא עושה החלטות מהסוג הזה. בורא עולם יחליט מתי יגיע זמנה לעזוב אותנו."

"אבל היא סובלת. איך את יכולה, במלוא ההכרה, להשאיר בחיים ילדה שסובלת?"

"חשבתי שאמרת שהיא לא מסוגלת להרגיש כלום, שהמוח שלה לא יכול לעבד את העובדה שהיא הייתה אמורה לסבול. נראה לי שאמרת שהמוח שלה לא יכול לעבד כלום."

הנוירולוגית נבוכה לרגע. אבל היא התעשתה במהירות וענתה, "כן, אבל העדר שמחה גם הוא סבל. לחיים שלה אין משמעות. החיים שלה לא שווים כלום."

"מצטערת שאני לא מסכימה איתך, דוקטור", עניתי. "אבל את מבינה, כיהודים אנחנו מאמינים בערך המוטבע של חיי האדם, אפילו אם לחיים אין שום 'איכות'. לכן לא ננתק אותה מהמכשירים שמחיים אותה."

אחר כך, כשהיה לי זמן לחשוב טוב יותר, התחלתי להבין שאפילו אדם במצב של צמח יכול להביא כל כך הרבה טוב לעולם מעצם קיומו. חשבתי על בתי. איך כל כך הרבה מתנדבים עשו כל כך הרבה חסד כשביקרו אותה, הביאו אוכל לבית החולים, הסיעו אותנו כשהיינו תשושים מכדי לנהוג בעצמנו, התפללו עליה... נראה לי שהיא הצליחה לגרום להרבה יותר מעשים טובים בשנות חייה הקצרות, ממה שאני הספקתי לצבור בחיים ארוכים פי עשר!

אנחנו לא מתכוונים לנתק אותה מהמכשירים בכלל, דוקטור. וכשיגיע זמנה של בתנו להצטרף אל בוראה במקום בו נמצאות נשמות טהורות כשלה, נתנחם בידיעה שהיא מילאה את תפקידה בעולם הזה בדרך הכי טובה שאפשר. את זה, את לא יכולה להכריח אותנו לקחת ממנה.