אבי הגיע לגיל שהוא כבר לא נוהג למרחקים ארוכים. הוא נוסע בשמחה כמה רחובות עד לבנק או למכולת, אבל מעבר לזה, הוא משאיר את ההגה לאחרים. לא מזמן, באחד מהמקרים האלה, הוא ביקש ממני להתלוות אליו אל הקונסוליה הגרמנית שבמרכז העיר מיאמי בה הוא מתגורר. עזרתי לו להיכנס לרכב ויצאנו יחד למסע הקטן.

כשהגענו למקום, הורדתי אותו מתחת לבניין כדי שהוא לא יצטרך ללכת יותר מידי. לפני שנסעתי להחנות את המכונית, הזכרתי לו לעלות לקומה ה-22, ושניפגש שם בעוד כמה דקות.

במגרש החניה העירוני הקרוב, היה צריך לשלם תשלום מוגזם של 6$ לשלוש השעות הראשונות, אפילו אם חונים בו רק חצי שעה - כמו שאנחנו היינו אמורים לחנות. ציינתי לעצמי שכשאחזור למכונית, אתן את הכרטיס עם הזמן הנותר למישהו אחר כדי להניח על החלון. למה לתת לעירייה לסחוט שני אנשים אם אפשר למנוע את זה?

כשנכנסתי לבניין, אמרתי לשומר שאני צריך להגיע לקונסוליה, והוא ליווה אותי אל המעלית, הקיש קוד ולחץ על הקומה ה-18.

"הקונסוליה לא נמצאת בקומה 22?" שאלתי אותו.

לאיזו קונסוליה אתה צריך להגיע?"

"לגרמנית", עניתי.

"אה", ואז הוא הקיש קוד חדש ולחץ על קומה 22.

כשדלתות המעלית נפתחו בקומה ה-18 יכולתי להבחין בתמונה פנוראמית גדולה של ישראל על הקיר. שיערתי שהכיפה שעל ראשי גרמה להנחה השגויה. מישהו שהיה איתי במעלית ציין את האירוניה בכך שהקונסוליות הישראלית והגרמנית נמצאות באותו בניין. "כן", הגבתי, "עברנו דרך ארוכה, לא?".

הצטרפתי אל אבי וחיכינו בחדר ההמתנה הקטן והנקי, שהנשים מאחורי מחיצות הזכוכית יעשו את עבודתן הבירוקראטית. כעבור 15 דקות הוכרז ברמקול, "מר נייטינגייל, חדר 1". פתחתי את הדלת עבור אבי, והוא פנה אל הגרמנייה הבלונדינית הצעירה, "זה הבן שלי. הוא יכול להצטרף אליי?"

החיוך שלה העיד על תשובתה. היא החליקה את המסמך מתחת למחיצת הזכוכית, על מגש מתכת דמוי קופה, לחתימתו. מדובר היה בטופס שמוכיח שהוא עדיין חי, ולכן זכאי לפיצויי מלחמה מהממשלה הגרמנית שלאחר השואה.

כל העסק לא נמשך יותר מדקה, אבל ברגעים בהם ישבתי ליד אבי במשך אותו תהליך שגרתי, לא יכולתי שלא להבחין כמה מוזר וסוריאליסטי כל העניין. מולנו יושבת גרמניה צעירה וחביבה, שמסייעת לאבי בנעימות ואדיבות לקבל את התגמולים מהממשלה הגרמנית. במחשבתי הצבתי מולה את היחס הברוטאלי והנורא שהוא סבל מאבותיה לפני למעלה מ-60 שנה. תהיתי אם אבא שלי קולט את האירוניה שבכך, אבל לא יכולתי לאזור אומץ ולשאול.

עברנו דרך ארוכה, לא?

אין בי כל שנאה כלפי הצעירה הזאת, ואני גם לא חושב שסבא שלה היה קשור במשהו ליחס שאבי קיבל או לרצח הוריו. העם הגרמני נושא באחריות מועטה אם בכלל וכבר הביע חרטה על עברו, שלא כמו הקמבודים, הסובייטים או אומות רבות אחרות שביצעו זוועות דומות אולם טאטאו אותן מתחת לשטיח. פשוט... ובכן, אני חושב שהשיחה הקצרצרה שלי עם הבנאדם במעלית מסכמת את הכל: עברנו דרך ארוכה, לא?

יצאנו מהבניין ואני ביקשתי מאבא שלי להמתין בלובי עד שאביא את הרכב. בחניון זכרתי מה שהבטחתי לעצמי, וחיפשתי מישהו שיוכל לקבל את כרטיס החנייה שלי. מצאתי זוג תיירים שנראו נבוכים משום שהם הכניסו למדחן שלושה דולר, אולם לא קיבלו שום כרטיס וגם לא עודף.

נתתי להם את הכרטיס שלי והם הרעיפו עליי תודות. על פי המראה והמבטא שלהם, יכולתי לדעת שהם גרמנים.