רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

מסתרי 1964

ט״ז בשבט ה׳תש״ע ט״ז בשבט ה׳תש״ע 31/01/2010 | מאת הרב יעקב סלומון

חלק מהניצולים סיפרו באופן חופשי על חוויות המלחמה שלהם, אחרים לא אמרו מילה. תהייתו הגדולה של ילד, בעקבות גילוי מהמם בבגרותו.

הייתה זאת שנת 1964.

במצעד הפזמונים (כך קראו לזה אז) כיכב השיר "אני רוצה להחזיק את ידך" מפי כמה נערים ארוכי שיער מליברפול; וייטנאם המרוחקת והזרה כיכבה בחדשות; מוחמד עלי הוכתר לאלוף העולם באגרוף והנשיא האמריקאי, ג'ון פ. קנדי, נרצח בדאלאס (הרבה לפני שהיא הפכה לסדרה) - אלה היו הכותרות שריצדו בראשו של הילד הצעיר בן ה-12. והילד הזה היה אני.

החיים היו טובים. המון חברים, הורים אוהבים, תסכיתים ברדיו, הכדורגל האהוב שלי, ואח גדול יותר ללמד אותי מה שצריך. מה יכול להיות רע?

אני חושב שבדרך התמימה האישית שלי, לא הייתה לי שום מודעות לכך שיש משהו שונה או מיוחד בלהיות 'בן לניצולי שואה'. הכל נראה כל כך נורמלי, ולמעשה זה באמת היה ככה.

יצא שרבים מחברי היו מאותו סוג – או שההורים שלהם עברו כמה שנים במחנות ריכוז או שהם נמלטו שוב ושוב בעור שיניהם מציפורני הנאצים, ונותרו בחיים כדי לספר את זה. אבל במבט לאחור, נראה לי מאוד משונה שכולנו היינו כל כך לא מודעים למוצא הייחודי שלנו. מעולם לא החלפנו רשמים, מעולם לא תהינו אם אנחנו "שונים", מעולם לא שוחחנו איך השפיע עלינו הסבל של ההורים שלנו. נראה שמעולם אפילו לא שמנו לב שאנחנו חברים במועדון הגאה, אם כי העצוב, הזה. לא בבית הספר, לא בבית הכנסת ואפילו לא כשהיינו יוצאים למחנה והחושך חיפה על שבריריותנו.

ואני חושב שככה ההורים שלנו רצו שזה יהיה - "תשתלב, תהיה נורמלי, תשכח מהעבר, תביט קדימה..." קראה כותרתה הדוממת של ההורות של אחרי המלחמה. אני משער שהיה להם די והותר מלהיות שייכים לקבוצה אקסקלוסיבית מכל סוג שהוא. כמו שאתם יודעים, יש חסרונות בלהיות מיוחד. לא, עכשיו הזמן להסיר את הדגש מהשוני שלנו ולקוות למחר בהיר יותר או לכל הפחות נורמלי.

ואם חברת ילדי הניצולים הייתה נחושה לשנות את שמה ל"מועדון הלא מיוחדים", אז אין שום ספק שאני הייתי מועמד ראשי לנשיאות המועדון. אבי, זכרונו לברכה, עבר 3 שנים במחנות העינויים של פסקוב, מיילק, ויליקזקה, פלוסנברג, לייטמריץ, דכאו וקאפרינג, ובכל זאת, הוא מעולם לא הוציא מהפה אפילו מלה אחת על הקטל וההרג שראה שם מידי יום. ממש כאילו החיים על כדור הארץ התחילו ב-1947 – כשהוא עזב את אירופה.

זה לא שלא ידענו ש"משהו" נורא קרה. בכינו כשהיינו מתעוררים מהצרחות המזעזעות ומסיוטי הלילה שלו

זה לא שלא ידענו ש"משהו" נורא קרה. ראינו את המספר שהוטבע על ידו, ידענו שהוא נושא צלקת ענקית מתחת לכיפה השחורה והמבריקה שלו, ובכינו כשהיינו מתעוררים מהצרחות המזעזעות ומסיוטי הלילה שלו. כן, ידענו. אבל הזוועה הייתה פשוט יותר מדי מפחידה מכדי לבטאה במילים. אי אפשר היה לדבר על זה, היה צריך להגן על הילדים.

יוצא דופן אחד היה לשתיקה הזאת. מידי שבת אחר הצהריים אבא היה לוקח אותי לפארק שם הצטרפו אלינו חברי הילדות שלי שגם השתייכו למועדון ה"בנים של ניצולים". אבל לא עבר זמן רב עד ששמתי לב שבעוד אנחנו עסוקים בקפיצות, מסירות כדור ושחרור מרץ הנעורים, האבות שלנו יוצרים מובלעת משל עצמם.

הערנות ושפת הגוף של השיחות שלהם, תמיד נראו לי קצת לא הולמות; עד שיום אחד מצאתי את עצמי במקרה בטווח שמיעה, וגיליתי ששם הם מחליפים ביניהם סיפורי אימים, שלעולם לא יישכחו. נראה שמידי שבוע, במשך שעתיים או יותר, היו אותם גיבורים אמיצי רוח מחזירים את השעון למעלה מעשרים שנים לאחור, ומשווים את חוויותיהם המזוויעות, חיים מחדש ומדווחים על מה שראו עיניהם ונשא ליבם. זאת הייתה קבוצת תמיכה מהסוג הכי תראפי שיש.

מסע המסתורין

התעלומה שלי נולדה באותו קיץ בשנת 1964כשהייתי נטוע בבטחה במחנה הקיץ וקבלתי מכתב מהבית. זה כשלעצמו היה דבר שיגרתי למדיי בשנות השישים - הדור שלפני הדואר האלקטרוני. מגוחך ככל שזה נשמע, אנשים (בייחוד הורים שילדיהם היו במחנה קיץ), היו פשוט יושבים ליד שולחן, לוקחים עט כדורי ודף ריק כלשהו (עם או בלי שורות), ומספרים על החדשות מבית ומחוץ. אחר כך היו מכניסים את הדף למעטפה, כותבים עליה כתובת, סוגרים, מדביקים בול ומכניסים לתיבת הדואר האדומה. זמן מה אחר כך, המכתב היה מגיע.

אחרי הבקשות ההוריות הרגילות של 'ללבוש סוודר בלילה', 'להתנהג יפה ו'להקפיד לאכול פירות וירקות', אבא היה תמיד מוסיף כמה איחולי אהבה ופרידה הכרחיים. אבל המכתב הזה היה שונה – לא היה בו שום מסר מאבא. בכל מקרה, אבא לא היה אומר אף פעם יותר מדי, אבל תמיד ציפיתי למסרים הבלתי מושלמים אם כי כל כך כנים, של איך שהוא אוהב אותי ומתגעגע אליי, וזה היה חסר - בגיל 12, זה עשה לי משהו.

כשלא הצלחתי לשוחח עם אבא בשיחת הטלפון הבאה שלי הביתה, כבר ציפיתי להסבר. "אהם", אמא נבוכה, "אבא לא בבית. הוא טס להשתתף בחתונה של בן הדוד שלך."

סביר למדיי. אבל לא לשנת 1964... ולא לאבא שלי... ולא בלי חודשים של הכנות נרגשות וציפייה מראש. ידעתי שזה לא מריח טוב, אבל נו, הייתי בסך הכל בן 12 ועסוק עד תנוכי אוזני במלחמות צבעים ומשחקי כדור. סדרי עדיפויות, אתם יודעים. נתתי לזה לעבור.

וככה זה נשאר – תעלומה קטנה – שנרגעה במידת מה כשאבא שלי חזר הביתה שבועיים אחר כך, מצויד בתמונות מהחתונה, מנורת כסף לאמא ומתנות קטנות לנו הבנים. אולי בכל זאת טעיתי.

נדלג יותר מ-40 שנה קדימה. אבא עדיין איתנו, אבל רק בזכרו וברוחו. אחי הגדול איציק התחיל להתעניין בשנותיו המוקדמות של אבי בפרט, ובגנאלוגיה המשפחתית שלנו בכלל. בהתלהבות מוגזמת, איציק נכנס לדמותו של בלש עולמי נרגש, ויצא בנחישות חסרת פשרות לשפוך אור על השאלות שמעולם לא העזנו לשאול.

  • כיצד נראו שנות נעוריו של אבי?

  • מהיכן באה משפחתו?

  • מה ידעו עליהם משפחות אחרות?

  • איפה הם היו לפני ובמשך המלחמה?

  • כמה נהרגו?

  • מי עוד, אם בכלל, ניצל?

  • איך?

  • האם אבא הקים משפחה לפני המלחמה?

  • מה קרה להם?

  • אילו זוועות הוא ראה?

  • כיצד הוא נשאר בחיים?

  • ... ולאן הוא טס ללא כל הכנה מוקדמת בקיץ 1964?

איציק נסע... טס לאירופה... והוא שאל שאלות; הוא קרא; הוא גלש; הוא התקשר; הוא התכתב; הוא תהה; הוא חלם; הוא ראיין; הוא בכה; הוא חשף; הוא גילה; הוא היה מתוסכל, תשוש, נבוך, מרוצה, תקוע ושמח בהצלחתו - ולפעמים כל אלה ביחד. אבל הכי הרבה, הוא חש דחף, שנבע מהשתוקקות לדעת, להבין ולקשר.

והוא מצא תשובות – לפחות לחלק מהשאלות – שסייעו למלא משהו מהחלל שליווה אותנו במשך שנים רבות כל כך. ה"מחקר" עדיין נמשך, ותשובות רבות יותר עשויות לעלות. לחלק מהשאלות לעולם לא תימצא תשובה, ואולי ככה זה צריך להיות, אבל התעלומה של 1964 כבר אינה תעלומה. לפני זמן מה, אחי קיבל תכתובת מבית המשפט המקומי בבוכום, גרמניה. היה זה תעתיק מתאריך 21 ביולי 1964 - עדותו המלאה של אבא במשפט נגד פושעים נאציים.

"באפריל 1942 נעצרתי על ידי המשטרה היהודית. שמעתי שהגסטאפו הורה למשטרה היהודית לעצור גברים צעירים ונערים יהודיים, חזקים וחסונים. למשטרה הייתה רשימה של כ-100 שמות, ואני הייתי אחד מהם."

אבא זיהה אז נאצים שאינם מוכרים לרוב: יוהאן, רואנהוף, בורנהולד, בקור. נראה שכולם נשפטו. רעדתי כשהמשכתי לקרוא. יכול כמעט לשמוע את קולו העדין מדבר.

"תא המעצר היה צפוף כל כך שלא היה לנו מקום לשכב בלילה.
לפני שנשלחנו, ריכזו אותנו בחצר הכלא והיינו צריכים להתייצב בשלוש שורות. אני עמדתי בשורה האמצעית. כ-8 עד 10 יהודים צעדו קדימה והצהירו שהם חולים. ליהודי אחד, לדוגמא, הרגל דיממה".

זה היה לא ייאמן לקרוא את המילים שאבא שלי אמר, מילים המתארות אירועים שלעולם לא יכולתי לשמוע ישירות ממנו. זאת הייתה מין הצצה לפרוזדור שהיה סגור בפני כולנו כל עוד הוא חי. המילים הבאות שלו חיברו את הבלתי ניתן לביטוי באירוניה היסטורית מזעזעת.

"יהודי אחר הפשיל את מכנסיו והראה את ההרנייה שלו. לאנשים החולים האלה נאמר לצעוד הצידה. המן הצביע לעבר הקיר, והם צעדו לשם.
ראיתי את אנשי ה-SS מפוסקוב ניגשים לחולים ונעמדים לידם. ואז שמעתי את המן קורא "אש", ואנשי ה-SS ירו. 8-10 היהודים נורו למוות."

פניי נפלו. קשה לתאר איך הרגשתי כשקראתי את עדות הראייה של אבי האוהב, העדין, שמספר כיצד ראה יהודים נורים למוות. אבל ללמוד שלנאצי הממונה על שפיכות הדמים הספציפית הזאת קראו היינריך המן - על שמו של גיבור הסיפור בפורים, שהתכוון לחסל המוני יהודים - זה באמת היה מעבר למה שאפשר לצפות.

"אני הניצול היחיד מאלה שנשלחו למחנה העבודה בפוסקוב."

ובזאת תמה עדותו של אבא.

כפי שהבנתי, כל אותם בריוני-גסטאפו נשפטו למאסרי חיים. האם ריצו אותם במלואם? זאת איני יודע.

אבא, במשך שנות בגרות רבות שאלתי את עצמי מה עבר עליך לפני 1947. אני מאמין שחשוב שכל ילדי הניצולים ינסו לברר זאת. אבל עכשיו, במבט לאחור, ובידיעה שכעת אני שותף למעט מזעיר מהאימה אותה חווית, אני אומר תודה רבה. תודה שהפכת אותי לנשיא 'מועדון הלא מיוחדים'. הגנתך האוהבת הייתה שמיכה של נורמליות עבור שני ילדים קטנים, שאוהבים אותך עכשיו אפילו יותר מאי פעם.

החיים היו טובים – אני זוכר.

ואתה עשית שהם יהיו כאלה.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן