צחי ומיקי לבשו את חליפות הסילון שלהם. ארבע דקות אחר כך הם נחתו על יד הקניון ונכנסו מיד פנימה.

"סבא שלי אמר שכשהוא היה ילד, משהו כמו לפני 60 שנה, מומחים טענו שכדור הארץ יסבול מאיזה דבר שהם קראו לו 'התחממות גלובלית'."

"טוב, בטח מי שהמציא את הרעיון הזה לא חשב שיהיה מיזוג אויר גם תחת כיפת השמיים", ענה צחי.

הם מצאו פוסטר גדול של אריה לוי שכיכב בליגה הלאומית בשנת 2019

הבנים נכנסו לחנות 'פלאשבק' וסקרו את אגף הנוסטלגיה. הם מצאו כמה תמונות ישנות של ראש הממשלה שמעון פרס ופוסטר גדול של אריה לוי שכיכב בליגה הלאומית בשנת 2019. הם נהנו לקראו על "הימים ההם", כשאנשים עדיין האמינו בדיאטות כדי להוריד משקל, ברופאים כדי לרפא מחלות ובמשהו שקוראים לו אינטרנט, כדי להעביר את הזמן ולראות את החדשות.

"נראה לי שהחיים היו אז הרבה יותר פשוטים ", אמר מיקי. "המאה רק התחילה, מגדלי התאומים הראשונים נהרסו על ידי טרוריסטים, ואנשים בוודאי חיפשו רק את הקיום הפשוט. תאר לעצמך, שום תחבורה בין-כוכבית, שום חליפות סילון, שום ארטיק שניצל-עוף!"

"נשמע משעמם", העיר צחי. "אבל, אתה יודע מה מעניין אותי באמת? איך היו החיים אפילו לפני זה?"

"אתה מתכוון למאה העשרים?!"

"כן. בטח יש איזה חומר כתוב על התקופה הקדומה ההיא."

"בוא נשאל את אדון גולדברג שליד דלפק הסריקה", אמר מיקי. "הוא יודע הכל על החנות הזאת."

הילדים מצאו חן בעיני גולדברג, מאז שנכנסו ל'פלאשבק' בפעם הראשונה, לפני שנתיים. הוא רצה מאוד לספק את סקרנותם, אבל מידע מהסוג שביקשו כבר לא נמצא על המדפים או המסכים.

"אין עניין לציבור", רטן הקשיש. "המאה העשרים כבר לא מעניינת את רוב האנשים. כאילו שלא היה עולם לפני עידן הקרוקס."

"קרוקס?" חזרו אחריו שני הנערים. "מה זה קרוקס?"

"נו, לא משנה. רק תגידו לי, אילו שאלות היו לכם על המאה ה-20, אולי אני אצליח לענות עליהן. אתם יודעים, אבא שלי חי בתקופה ההיא, והוא סיפר לי המון."

"אהם, שום דבר מיוחד, אדון גולדברג", ענה צחי, "פשוט תספר לנו מה שאבא שלך סיפר לך על החיים בימים ההם."

"טוב, בוא נראה... אז, קודם כל, אבא תמיד הזכיר לנו הילדים, שאז, באותם ימים, הילדים כיבדו מאוד את ההורים שלהם. הם אף פעם לא נכנסו לדבריהם, הם אמרו להם לאן הם הולכים, ולפעמים גם עמדו כשההורים נכנסו לחדר. בהרבה מקרים הילדים אפילו ביקשו עצה מההורים על נושאים כמו חברויות, דת ובחירת מקצוע לחיים."

"מגנייייב, אדון גולדברג", אמר מיקי. "תמיד הייתה לי הרגשה שאולי ההורים שלי יודעים משהו בנושאים האלה. פשוט לא העליתי בדעתי לשאול אותם!"

"טוב, אולי כדאי לך לנסות, מיקי."

"מה עוד, אדון ג'? מה עוד אבא שלך סיפר לך?" חקר צחי.

"פעם הוא אמר, שבאותם ימים אנשים התחשבו ברגשות הזולת."

"באמת? איך?"

"טוב, זה לא ממש ברור לי, אבל נראה שהמון אנשים לא בהכרח חשבו ש'אני מעל לכל'. הם היו מציעים למישהו שנסע איתם באוטובוס או ברכבת לשבת במקומם, הם היו מאטים את הנסיעה ומאפשרים למכונית אחרת להשתלב בנתיב שלהם או להולך רגל לחצות את הכביש. הם היו משקים לשכן את הגינה ומשקיעים מהכסף והזמן החופשי שלהם כדי לעזור לאחרים. כל מיני דברים כאלה, אני חושב."

"אני לא קולט, אדון גולדברג", אמר צחי. "למה הם עשו דברים משונים כאלה?"

בהדרגה, האנשים התחילו לדאוג רק לעצמם

"תראו ילדים, אני פשוט מנסה לשחזר מה שאבא שלי אמר. אל תצפו ממני גם להבין למה. אבל אני מעריך שהכל התחיל להשתנות בשנות הששים. זאת הייתה ראשיתו של עידן חדש של ביטוי חופשי וסיפוק אישי. בהדרגה, האנשים התחילו לדאוג רק לעצמם."

"זאת לא התקופה של החיפושיות?" חקר מיקי.

"כן, אבל הם לא היו היחידים. מלחמת וייטנאם הייתה מאוד לא פופולארית אז, וכל אחד בעולם השמיע את דעתו בקול. כששנות השבעים הגיעו, כבר הייתה אווירה כללית של נהנתנות והחשבה עצמית, טשטוש ופריצה של גבולות, ולפני שהבנת מה קורה - סיפוק תאוות, ניאוף ומעשים בלתי מוסריים הפכו להתנהגות נורמאלית ומקובלת."

"וואו... ואני חשבתי שהחברה תמיד הייתה כזאת. חכה עד שהחבר'ה ישמעו על זה. מה עוד אתה זוכר?"

"טוב, אבא שלי אמר שהוא באופן אישי הכיר כמה אנשים שלא היו סגורים במאה אחוז על כל דעה שהייתה להם! הם היו קובעים לעצמם עמדה פוליטית או מוסרית, מחליטים מה לדעתם האמת, אבל יחד עם זה משאירים פתח שאולי הם טועים או לא מדייקים!"

אבל אדון ג', איך זה יכול להיות? הרי כשמישהו מראה לאחרים שהוא עלול לטעות, הוא מגלה חולשה ופגיעות?"

"כן, גם אני חושב ככה. אבל איכשהו אנשים פשוט עשו את זה בכל אופן. מוזר."

"זה משהו! אדון גולדברג. בחיים שלנו לא שמענו דבר כזה", אמרו הבנים. "זוכר עוד משהו?"

"זה בטח היה נדיר, אבל שמעתי על כמה ילדים באותם ימים שלא הרגישו שהם חייבים הנאות ובילויים בכל רגע שהם ערים."

"לא יכול להיות!" התנשף מיקי. "כל מי שפגשתי בחיים שלי זקוק לגירוי מתמיד של בלוטת הממברנה הפטרתית. זה חלק מהקוד הגנטי שהתגלה על ידי ספירס, הילטון ולוהן בשנת 2037! למדנו בזה בשיעורי סימטריה בשנה שעברה!"

"כן, כן, כמובן, מיקי. אני מכיר את הגילוי הזה לא פחות טוב ממך. אני בטוח שזאת לא הייתה הנורמה, אבל נראה שחלק מהילדים היו מסוגלים לדחות את הצורך שלהם בסיפוק מיידי. הם פשוט חיכו, כך נראה לי, עד לזמן מאוחר יותר, שבו יקבלו את השכר או הגירוי שלהם."

"מדהים!" אמר צחי.

"תראו, אני לא לוקח אחריות על מה שאני הולך לספר לכם עכשיו, אבל אם זכרוני לא מטעה אותי, היו כמה אנשים, שבכל מקרה היו אומרים תמיד רק את האמת – אפילו אם זה היה עלול להזיק להם."

"אדון גולדברג, בבקשה", מיקי התפרץ לדבריו. "זה שאנחנו עדיין ילדים לא אומר שנסכים לקנות כל בלוף. אתה באמת רוצה שנאמין לך שאנשים היו אומרים את כל האמת? קראתי באיזה מקום שהתנהגות כזאת נפסקה כבר בסביבות המהפכה התעשייתית!"

"גם לי נראה ככה, מיקי. אבל אבא שלי הכיר כמה מיוצאי הדופן – הפרימיטיביים – שעדיין האמינו שהאמת חשובה. היום זה נשמע מוזר, נכון."

"בהחלט. אני חשוב שאנשים בימים ההם לא הבינו שהחיים הם רק עניין של... לשרוד בכל מחיר", אמר צחי.

"אה... ואנשים באותם ימים חשבו גם שכולסטרול, ניקוטין ומוסיקה חזקה לא טובים לבריאות. מה הם הבינו?" אמר אדון גולדברג.

הם גלגלו עיניים בזלזול על טיפשותם של הדורות שחלפו מזמן.

הנערים אחסנו את התעתיק המילולי של זיכרונותיו של אדון גולדברג על המאה ה-20 בל.מ.נ. שלהם (ליבת מאגרי הנתונים) והתכוננו לצאת מ'פלאשבק'. הם לקחו את חגורות מחולל-האנרגיה ואת חליפות הסילון וצעדו לעבר התחבורן.

הם פסעו לאורך הפרוזדור הארוך לכיוון היציאה הראשית, כשפתאום שמעו צעדי רגליים ממהרים אחריהם. זה היה אדון גולדברג, כשחיוך גדול מרוח על פניו.

"בנים", הוא אמר, "מצאתם כל מה שחיפשתם?"

"כן, בהחלט, אדון גולדברג, זה היה מצוין!"

"טוב... טוב מאוד. אבל..." שיעול... שיעול... "נראה לי ששכחתם להגיד, 'תודה'!"

"הא! גמרת עלינו! הילדים התגלגלו מצחוק. "זה באמת היה ממש מצחיק אדון ג' – גדול!"

והם צחקו כל הדרך הביתה.