שאלה

שלום רב,

אשתי ואני הגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים ילדים. אין לנו שום כמיהה לילדים, ונראה שלאף אחד מאיתנו אין רגשות הוריים. אנחנו יודעים שחשוב להמשיך את הדורות ושלפי התורה יש "לפרות ולרבות", ולא נוח לנו עם דחיית המסורת וההלכה בעניין זה. אבל לעומת זאת, אנו ממש דואגים בעניין אופי ההורות שלנו, אם יהיו לנו ילדים. אשתי גדלה בבית ללא גילויי חיבה אמיתיים מצד הוריה (בלי ספק, אחת הסיבות לכך היא שאמה הייתה עסוקה מדי בגידול שאר הילדים במשפחה לבדה), והרקע שממנו באה עדיין גורם לה לבעיות רגשיות. איננו רוצים לעשות זאת לילדינו.

מה דעתך?

שלך,
מ.ז.

תשובה:

דאגותיכם והיסוסיכם בנוגע להקמת משפחה מובנים לחלוטין, בהתחשב במה שאתה מתאר כהעדר רגשות הוריים מצדכם, וברקע המשפחתי של רעייתך, שהיה רחוק ממטפח ומספק מבחינה רגשית.

בלי ספק, ניתן לטעון שילדים להורים מתעללים ימשיכו ויתעללו אף הם בילדיהם. עם זאת, גם אם סביר להניח שכך יקרה, אין הדבר חקוק בסלע.

המאפיין העיקרי של המין האנושי הוא בחירה חופשית, היכולת לבחור את תגובותינו בלי להתחשב בניסיון העבר.

המאפיין העיקרי של המין האנושי הוא בחירה חופשית, היכולת לבחור את תגובותינו בלי להתחשב בניסיון העבר. לכולנו יש יכולת לשבור דפוסים מהעבר. למעשה, יש מקרים רבים מאוד שבהם אנשים שסבלו בגלל הורים לא ראויים, מפצים על חסר זה בחייהם באמצעות עירנות גבוהה יותר לצרכי ילדיהם.

מודעות יכולה להעלות תגובות מכוונות וממוקדות שיכולות לשנות את המקום הפגוע בנו ולהפוך אותו לבריא. לפיכך, "טיפוח" ראוי או בלתי ראוי לא בהכרח יכתיב או יקבע את תנאי קיומנו. אנחנו לא עכברים במעבדת ניסויים, מותנים ומתוכנתים, שבחירותיהם הינן חסרות משמעות.

ריטה, זמרת אופרה בתחילת קריירה מבטיחה, בילתה ערב שבת בביתנו, בסעודת שבת. כשסיפרה לנו על חתונתה המתקרבת, שיתפה אותנו בהחלטתה שלא להביא ילדים לעולם. היא סיפרה שאמה סבלה ממחלה משתקת בחינה נפשית, ונעדרה מחייה של ריטה בשנים שבהן התעצבה דמותה. ריטה, בחששה מפני גורם גנטי המעורב בכך, לא רצתה להעביר לדור הבא נטל רגשי בעייתי שכזה.

הבטתי בצעירה המוכשרת, המבריקה והמקסימה הזאת, ולא יכולתי להתאפק מלשאול את השאלה הברורה: במבט לאחור, בהתייחס להורות הבעייתית של אמה, האם היא הייתה מעדיפה שלא להיוולד? ואילו אמה הייתה בוחרת שלא להביא ילדים לעולם, האם זה היה הדבר הנכון?

גיסי, מרצה ללימוד משפטים, הציג את השאלה הבאה בשיעור אתיקה: "פרוצה היושבת בכלא, וסובלת ממחלת מין, נכנסה להריון. האב הוא אלכוהוליסט חסר תקנה. האם תמליצו על הפלה?"

הכיתה החליטה פה אחד שהפלה היא הפיתרון הרצוי במקרה זה. ואז הודיע להם פרופ' טוורסקי שפסק הדין שלהם היה הורג את בטהובן.

ברור וידוע שרק הקב"ה, בחוכמתו העמוקה מני ים, יכול להבין מדוע דברים מתרחשים כהווייתם. ברור, שאם אנו נכתוב את התסריט, יוולדו ילדים דווקא לכל הזוגות שמשתוקקים לכך ומשקיעים בכך מאמצים כה רבים. מובן, שכאשר הדבר אינו מתרחש, כמו במקרה של עקרות של אחד מבני הזוג, מחליט הקב"ה שהמתנות והכשרונות של אנשים אלה יבואו לידי ביטוי בדרכים אחרות. ברור כשמש כי לאדון העולם יש תוכנית אחרת בנוגע לתרומה שיתרמו אנשים אלה לעולם.

רגשות הוריים שלא היו ידועים להם עד אז, התגלו והבריקו פתאום.

אתה מדבר על היעדרם של רגשות הוריים. יש משפחות רבות שבהן לא נהה הלב אחרי ילדים, ולא היה כל רצון להביא אותם, אך עצם הבאתם לעולם שינתה את פני התמונה. רגשות הוריים שלא היו ידועים להם עד אז, התגלו והתפרצו פתאום.

בחברה נרקסיסטית כמו שלנו, חשוב לומר, בכנות ובאובייקטיביות, את האמת. בהתחשב ברוח זמננו, קל לתרץ את הרצון לחיות חיים ללא עול, חיים שבהם אנו חופשיים להתמקד בעצמנו – כנטייה אלטרואיסטית ואידיאליסטית הנובעת מחשש מפני העדרם של כישורים ויכולות מתאימות. התרבות שבה אנו חיים מרוכזת מאוד ב"עצמי". מה שמפריע לנו מעיסוקנו בעצמנו נחשב לנטל, לדבר שיש להתעלם ממנו.

אכן כן, הורות היא תפקיד מאתגר ותובעני. היא מצריכה זמן רב, מרץ, ואנרגיה רגשית. כשזוג הופך למשפחה, החיים משתנים באופן דרמטי ודורשים שינויים רבים. בלי ספק, יש זוגות חופשיים מכל עול ש"נהנים" מהססטוס-קוו, ואינם רוצים לזעזע את אמות הסיפים של עולמם הנוח. יש כאלה שיטענו את טענת פיצוץ האוכלוסין, ויאמרו שאינם רוצים להביא ילדים מסיבות אקולוגיות. במקרה זה, הם יכולים לבחון את כנות עמדתם אם יבדקו את אופציית האימוץ. יש ילדים רבים שכבר הובאו לעולם וייהנו לזכות בבית מטפח ואוהב.

שואל השאלה חש, ובצדק, שכאשר יהודי בוחר במכוון שלא להביא ילדים, אין הדבר תואם את מסורתנו (למעט מקרים של בעיות הנוגעות לבריאות הנפש או הגוף, שבר סמכא בתורה יזהה כמוצדקות). לא קשה לראות שבסדר הדברים הטבעי, ההתרבות היא חובה ראויה. יתרה מזו, ההיגיון והצדק מורים שיש להעביר הלאה את הפריבלגיות והנאות החיים שניתנו לנו כמתנה, והופקדו בידינו כדי שנעבירן לדורות הבאים.

לגיטימי לדאוג באשר לתפקידנו העצום כהורים. זה מזכיר לי סיפור על קהילה יהודית, שהרב הזקן שלה נפטר, ואנשי הקהילה ביקשו מתלמיד חכם צעיר ומוכשר, לשרת בתפקידו. הבחור סירב בנימוס, בטענה שהוא צעיר ולא מנוסה. יתר על כן, המחשבה שהוא עלול להטעות את הקהילה בעצה בלתי ראויה שניתנה בגלל שיפוט שגוי, הבהילה אותו מאוד.

אנשי העיר, משוכנעים בכישוריו המבריקים ובחוסן מוסריותו, עמדו על כך שהוא מועמד ראוי לתפקיד. בשל סירובו, הם החליטו להביא את העניין לבירור בפני רבה הנערץ של קהילה סמוכה. הרב שמע את טענות הקהילה, ואז הקשיב למועמד הצעיר שביטא את פחדיו מפני מילוי בלתי נאות של תפקידו העצום.

החכם פנה אל הצעיר ושאל אותו בענייניות: "האם היית מעדיף שהמישרה תינתן לאדם שאינו חש עול כבד כל-כך ותחושת אחריות רבה כל-כך כלפי התפקיד?"

ההימנעות וההיסוס הנובעים מההבנה שהורות היא משימה עצומה, הם בעצם אלו שמכשירים את הזוג הזה להיות הורים, יותר מאלו שאין להם כל פקפוקים בעניין. בה בעת, עליהם לדעת שכל מה שעלינו לעשות הוא לזרום עם החיים, לעשות את המיטב, ולהתפלל לעזרה אלוקית שתבוא, ובשפע.