גדלתי בכווית והיה לי את הטוב ביותר מכל דבר. לאבי הייתה חברת בנייה מצליחה, והוא העניק לנו, לחמשת ילדיו, מותרות שכללו שעורי פסנתר, שחייה וקליגרפיה וטיולים בכל העולם. למרות שהיינו מוסלמים כמו כולם, היינו חילוניים לחלוטין ואבא שלי תמיד עשה כל שביכולתו כדי לשמור עלינו מהדתיים, אותם הוא תיאר כמטורפים.

גדלתי על כך שהיהודים בכלל והישראלים בפרט הם יצורים מהזן הנחות ביותר שקיים, ושהם הגיעו לעולם רק כדי להרוג ערבים. בשיעורי המתמטיקה המורה היה שואל "אם טיל הרג X יהודים, כמה יהרגו ששה טילים?"

אבא שלי היה קנאי אנטי ישראלי. הוא היה תוצר של אסכולת החשיבה של נאצר: חילוני מנקודת מבט מוסלמית אך עדיין מסור לרעיון האחדות הפאן-ערבית. ישראל - כך הוא האמין - היא בא כוח אמריקאי במזרח התיכון הפוסט-קולוניאלי.

אבי תמך כלכלית באש"ף מאז 1960, כשיאסר ערפאת (שהקים את אש"ף כשהתגורר בכווית) אסף כספים מפלסטינאים עשירים שעבדו במדינות המפרץ. כמהנדס, אבא שלי היה שותף לתוכנית שבה אגודת המהנדסים הכוויתית הייתה מפרישה כספים מהמשכורות החודשיות, כדי לשלחם ישירות לאש"ף. הוא עמד על כך שמלחמה והתנגדות עיקשת הן הדרך היחידה לטפל במדינת ישראל.

בקיץ 1990, כשהייתי בן 12, חיינו השתנו מן הקצה אל הקצה. היינו בחופשה כשסדאם חוסיין פלש לכווית וסיפח אותה לעיראק. עסקיו של אבא – יחד עם חלק ניכר מהמדינה – נבזזו. כל חסכונותינו הפכו לפיסות נייר חסרות ערך. לא יכולנו לחזור לכווית, אז היגרנו לקנדה. אבא שלי הצליח להתגנב חזרה למספר ימים, כדי להשיב לעצמו כמה מסמכים עסקיים חשובים, שמאוחר יותר מלאו תפקיד חשוב בהשגת כספי פיצויים מקרן האו"ם.

תפילה בחשיכה

מכל המשפחה, אני היחיד שנשאר לגור בקנדה בסופו של דבר. למעשה, אבא שלי מעולם לא הצליח להסתגל לחיים בעולם החדש, ומכיוון שהיו לו קשרים עסקיים טובים בירדן, הוריי החליטו לעבור לגור שם. כל אחיי חזרו אף הם לחיות במזרח התיכון - אח אחד מנהל חברה מצליחה בירדן, שני אחים לומדים במצרים (אחד רפואת שיניים והשני מנהל עסקים), ואחותי מתגוררת בדובאי ועובדת שם בבנק.

ערב אחד בשנת 2003, למדתי בספריית האוניברסיטה בלונדון-אונטריו, כשהבחנתי בגבר מבוגר הלבוש במעיל חסידי, ונראה כיהודי דתי. מראהו עורר בי סקרנות, אז ניגשתי אליו ושאלתי, "אתה יהודי?"

בחיוך קל על פניו הוא אמר, "לא, אני סתם אוהב להתלבש ככה." לא ידעתי אם הוא צוחק או שהוא רציני. כל האנשים הדתיים שפגשתי בעבר היו מפחידים למדיי. האם היהודים אמורים להיות מצחיקים?

קראו לו ד"ר יצחק בלוך, והוא היה פרופסור לפילוסופיה בדימוס. החלפנו מספר מילים ואז הוא שאל מה הרקע שלי. מכיוון שההיסטוריה המשפחתית שלי מורכבת למדיי, ואני מקבל כאב ראש בכל פעם שאני צריך להסביר אותה, הסתפקתי בלומר לו שאני ערבי מכווית, ובדרך אגב הזכרתי שסבתא שלי, מצד אמי, היא יהודייה.

הוריה של אמי נפגשו בירושלים כשסבא שלי, ערבי מהגדה, שירת בתור לוחם בצבא ירדן נגד הציונים. הוא היה אז בן 18 וסבתא שלי הייתה בת 16. אבא שלה ניהל בית ספר בירושלים – ומהחומה המקיפה את אותו בית-ספר היא הייתה קופצת כדי לפגוש את סבי הנאה לבוש המדים. הם התאהבו, התחתנו, וחיו במשך מספר שנים בשכם.

אחרי שסבא שלי השתחרר מצבא ירדן, המשפחה עברה לכווית, שבה עסקי הנפט יצרו פרויקטים גדולים של בנייה ועסקאות ענק. בכווית אמא שלי הכירה את אבי ונישאה לו.

המודעות לעברה היהודי של סבתי, עוררה בי תמיד סקרנות לגבי היהודים. בכל פעם שהיינו מגיעים לחופשה ברבת עמון שבירדן, הייתי צופה בקביעות בערוץ הישראלי – כשההורים שלי לא היו בסביבה. מאוד אהבתי את ההמנון הלאומי היהודי, והייתי נשאר עד מאוחר כדי לשמוע את התקווה בסוף שידורי הטלוויזיה.

באותו יום בספריית האוניברסיטה, היהודי ההוא - ד"ר בלוך - הביט בי ואמר, "לפי האיסלם, אתה נחשב מוסלמי, מכיוון שהדת נקבעת על פי האב. אבל לפי היהדות אתה יהודי, מכיוון שהזהות הלאומית עוברת דרך האם."

הראש שלי התחיל להסתחרר וזיכרונות מילדותי בכווית החלו צפים. נזכרתי שעל המסמכים של סבתא שלי הופיע השם "מזרחי" שהיה עבורי שם מוזר ומנוכר. היה לה גם ספר תפילות קטן עם אותיות בעברית, והיא הייתה מתפללת בחושך ובוכה (חשבתי שמכנים את הכותל "כותל הדמעות" בגלל שבכי הוא חלק מהתפילה).

להוציא אגדה משפחתית מעורפלת, סבתא שלי מעולם לא הזכירה מילה על מוצאה היהודי – אבל עכשיו החלקים נפלו במקומם. הודיתי לד"ר בלוך על השיחה, ומיהרתי הביתה כדי לספר לשותף שלי לדירה את מה ששמעתי. הוא חייך ואמר, "אז אתה מוסלהוּדי!" לא התלהבתי.

נכנסתי לחדר והתקשרתי לאמא שלי. היא דחתה את הסיפור ואמרה, "אל תקשיב לאנשים כאלה. אנחנו מוסלמים וזהו."

החלטתי להתקשר בעצמי לסבתא שלי ולהעלות את הנושא. תחילה דיברתי סחור סחור - אחרי הכל, היא מתכחשת לנושא כבר 50 שנה – ובסוף פלטתי, "סבתא, את יהודייה?"

היא לא ענתה לשאלה ישירות, אבל היא התחילה לבכות והיא דברה על שנות הקונפליקט הערבי ישראלי. היא ספרה לי כיצד אחיה, זאכּי, נהרג בירושלים לפני הקמת המדינה. עבורי היה זה אישור מספיק ליהדותה ואני החלטתי להניח לנושא בשלב זה.

במשך החודשים הבאים, התעלמתי מנושא היהדות כולו, בעיקר כדי לא להדאיג את אמי. חוץ מזה עמדתי לסיים את האוניברסיטה, ומציאת קריירה עמדה אצלי בעדיפות ראשונה. הסתפקתי בלהגדיר את עצמי כבן למשפחה מעורבת.

דמעות שוטפות

כשנה אחר כך, נפלתי כשגלשתי בשכונה על רולר-סקייט, ונקעתי קשות את כף היד. הדרך הייתה חלקה ולא יכולתי למצוא שום גורם לנפילתי. לא יכולתי שלא לחשוב שזוהי דחיפה מלמעלה. המחשבות האלה הפתיעו אותי, משום שמעולם לא עסקתי ברוחניות ולא היה לי שום קשר לדת. עסקתי בספורט, היו לי המון חברים ועמדתי בראשיתה של קריירה מוצלחת בתחום המט"ח. אז למה זה קרה?

מכיוון שכף ידי נחבשה בצורה מאסיבית, נאלצתי לקחת חופשה מהעבודה למספר ימים. בשיחתנו הזכיר ד"ר בלוך את שם בית הכנסת שלו, כך שבאותו בוקר יום שבת, החלטתי ללכת ולבדוק מה קורה שם. קצת נרתעתי מהמחשבה שכל האנשים שם יהיו ממוצא אירופאי ואני אבלוט בתור המזרח-תיכוני היחיד, אבל החלטתי ללכת בכל אופן.

הזמנתי מונית וירדתי ליד בית הכנסת. האדם הראשון בו הבחנתי בכניסתי, נראה ממוצא הודי. הוא לחץ את ידי, אמר "שבת שלום" והושיט לי כיפה. ואז הופתעתי באמת לגלות שם אדם שחור, וגם ד"ר בלוך היה שם.

נתנו לי סידור, הראו לי את העמוד הנכון, ולפני שקלטתי מה קורה כולם כבר שרו 'ושמרו':

"ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש."

פתאום הרגשתי כאילו אני מכיר את השיר. עמדתי לי שם, סופג את הצלילים, הריחות והמראות. הכל נראה לי שלם ומושלם. זה היה ההיפך הגמור מכל מה ששמעתי אי פעם על יהודים או יהדות. בשלב זה דמעותיי זלגו להן בחופשיות.

זה היה ההיפך הגמור מכל מה ששמעתי אי פעם על יהודים או יהדות

אחרי התפילה פגשתי את כולם בקידוש. שוחחתי עם זוג מצרי ושיתפנו זה את זה בסיפורינו האישיים. יהודים מכל מיני רקעים התאספו יחד, כשכל אחד מהם מהווה חלק נוסף בפאזל השלם.

אחרי הקידוש, נעניתי להזמנתו של ד"ר בלוך לארוחת צהריים. אמרתי לו: "אני לא יכול להאמין שאני כאן, שר ומתפלל בעברית. בחיים לא יכולתי לדמיין דבר כזה."

הוא חייך ואמר, "לא כל כך קשה להאמין. כל יהודי נולד כשבתוכו תורה קטנה ומנורה קטנה". ואז הוא דחק את כתפו אל כתפי ואמר, "כל מה שהוא צריך זה יהודי אחר שייתקל בו וידליק אותה".

חלומות לשלום

מנקודה זאת התעוררה והתפתחה התעניינותי ביהדות, ואני התחלתי ללמוד תורה ולשמור שבת. בשנה שעברה הייתי חודש בישראל ולמדתי בתוכנית ה-Fellowships של אש התורה בירושלים. זאת הייתה "חזרה הביתה" נפלאה.

אני עדיין שומר על קשר קרוב עם משפחתי וידידיי מהעבר. הם אנשים נפלאים ואני אוהב אותם מאוד. ובכל זאת, קשה לי להתחבר אליהם בתחומים רבים. בעולם הערבי יש המון דעות קדומות ומושגים שגויים על ישראל, לכן אני שוקד על פיתוח תוכנית שתלמד ערבים על יהדות ויהודים, ותמוסס את התעמולה הסטריאוטיפית של המדיה ובתי-הספר המוסלמיים עליה הם גדלו. אני מקווה שהרקע הייחודי שלי יוכל לעזור לגשר על משהו מהפערים הללו.

דרך אחרת בה אני מקווה להשיג את המטרה הזאת היא לעזור לכונן יחסים כלכליים בין ישראל ומדינות ערב. יחסים כאלה עשויים ליצור אמון וניסיון משותף, שיוכלו לחבור למטרה של שלום אמיתי ובר קיימא.

בעיה נוספת באותו תחום, עליה אני מנסה לענות, היא תופעת הכחשת השואה הגודשת את העולם הערבי. בקיץ האחרון נסעתי לאושוויץ, ואני עובד כעת על הפקת סרט תעודה ערבי ראשון בנושא השואה. אני רוצה להסביר למוסלמים, בשפה שלהם, מה בדיוק קרה שם.

פעמים רבות נראה שהקונפליקט הערבי-ישראלי אינו ניתן לפתרון. ובכל זאת, אני מאמין שבעולם של ימינו קיימת הזדמנות ממשית לפריצת דרך אמיתית. הערבים של היום זוכים לחינוך יותר אוניברסאלי, שהופך אותם לסקרנים ופתוחים יותר. הם גם פוגשים ישראלים ויהודים במסעותיהם בעולם, דבר ששובר סטיגמות. וכפי שראינו במחאות האחרונות באיראן, צעירים רבים בעולם המוסלמי כמהים לרפורמות. ומעל לכל, יש להם אינטרנט מהיר שפותח נתיבי תקשורת שונים, ואת האפשרות ליצור חברויות חדשות שאינן מוגבלות על ידי גבולות או אג'נדות פוליטיות. יתכן שכל זה יכול להוות בסיס לתנועה ציבורית שתתקן את היחסים ואולי אף תביא יום אחד שלום.

כל בני דודותיי חיים כמוסלמים במדינות המזרח התיכון

תחום נוסף שזקוק בדחיפות לתשומת לב הוא נישואי התערובת בישראל. לרוע המזל, סיפור כמו של סבתא שלי אינו נדיר במיוחד. לצעירות יהודיות רבות יש מחזרים ערביים אשר מביאים אותן לחיות בכפריהם. לילדים ולנכדים אף פעם לא מספרים את האמת, בייחוד עם המתח הפוליטי והתסיסה הרגשית שמידע כזה עלול להביא על המשפחה. כתוצאה מכך, יהודים רבים אובדים לעמנו. לאמא שלי יש חמש אחיות נשואות, שהן אמהות לכמה עשרות ילדים שכולם יהודים – וכולם חיים כמוסלמים במזרח התיכון. לא מזמן פגשתי יהודי בן לדור שביעי בישראל, שבת דודו נישאה לפלשתיני ועברה לגור בערב הסעודית; צאצאיה הם יהודים החיים בערב הסעודית.

כל קרוביי יודעים שאני חי כיהודי, ולרוב הם מקבלים את זה. אני יכול לשוחח איתם על יהדות והם מתעניינים בנימוס במה שקורה איתי. אנחנו אוהבים ומכבדים זה את זה. עם זאת, אבי מתנגד נחרצות לדרך חיי, וזה די מובן בהתחשב בכך ששני עקרונותיו האידיאולוגיים הראשיים הם חילוניות ומלחמה נגד ישראל. כשהתחלתי להתעניין ביהדות, לא סיפרתי לו על כך ישירות. היו לנו שיחות פוליטיות ואני רמזתי על כך שאני תומך במדינת ישראל. רמיזה זאת הציתה עימות רציני, כך שלמדתי לדבר איתו על הנושאים האלה רק באופן עקיף, ואני יודע שברגע שאחצה את הקו הוא יכעס ויכנה אותי "ציוני".

יוצא הדופן הגדול השני, כמובן, הוא סבתא שלי. ביקשתי ממנה מספר פעמים שתיתן לי מידע נוסף על משפחתה ומוצאה, אבל היא מסרבת לדבר על הנושא. אולי יום אחד אמצא את המפתח לגלות את צפונות ליבה.

חונכתי שהיהודים הם שורש כל רע, שמוצאם מקופים וחזירים. מצד שני, עומדת מולי דמותה של סבתי האוחזת בספר התפילה הקטן שלה עם האותיות העבריות, ומתפללת בדבקות עדינה. היא האדם המתוק ביותר שאני מכיר, ואין שום סיכוי שהיא באה מחבורת רוצחים צמאי דם. היא העניקה לי נשמה יהודית, ובדרכה שלה, היא זאת ששמרה שהניצוץ היהודי שבי לא יכבה.