פול, כמו רבים אחרים, גם אני אהבתי אותך כשהייתי ילדה. ולמרות שאני לא ממש מכירה אותך, אני מרגישה כאילו אנחנו מכרים וותיקים. ויש לזה סיבה.

בקיץ שאחרי רציחתו של בני קובי, ביקרתי יחד עם בני גבי, שהיה אז בן 8, את אחותי באיסט המפטון - אזור חוף מקסים בקצה המזרחי של לונג-איילנד בניו-יורק. יצאנו לחוף ופרשנו את שמיכותינו. גבי נכנס למים והתחיל להשתכשך. זה היה יום חם והמים קרירים - ניגוד מושלם של טמפרטורות.

חצי שעה אחר כך, נהיינו צמאים ואחותי שלחה אותנו לקנות שתיה בקיוסק. הייתי עייפה, עדיין סבלתי מג'ט לג ולא בא לי לדשדש 10 דקות עד לקיוסק, אבל גבי רצה גלידה. צעדנו לאט לאורך החוף החם, הגענו לדוכן שהיה עמוס בני אדם. הזעתי, הייתי עצבנית, אך נאלצתי לעמוד בתור עם חבורת ילדים ונערים.

זיהיתי את אותן עיני שקד חומות - זה היה פול מקרטני

עברו לפחות 20 דקות עד שהגענו בסופו של דבר לדלפק. הרמתי בזהירות קופסת קרטון גדולה ובתוכה כוסות לימונדה גדולות ומלאות קרח וגלידות, ועשינו את דרכנו חזרה אל השמשייה שלנו. החול החם צרב את כפות רגליי היחפות. הסתובבתי כדי לחכות שבני ישיג אותי, ואז פתאום ראיתי גבר שנראה לי מוכר. הבטתי בעיניו, וזיהיתי את אותן עיני שקד חומות - זה היה פול מקרטני.

פול מקרטני – שנישק את מסך הטלוויזיה בתוכנית של אד סאליבן כשהייתי בגילו של גבי.

פול מקרטני – שהייתי חולמת להינשא לו באחד מן הימים.

עכשיו עצרתי במסלולי. פול הביט בי וחייך. עיניו היו קמוטות ועצובות, ואז הוא אמר, "שלום" והמשיך ללכת. חשבתי אם ללכת אחריו ולומר משהו, לספר לו על קובי, להתעניין באשתו, לינדה, שנפטרה מסרטן השד. אבל החלטתי לא לעשות את זה. הוא היה אלמן בג'ינס וטריקו, שנסחב עם אביזרי החוף שלו.

בני זוג מבוגר יותר מאחוריי, עם חטיפים ביד, ניגשו אליי ואמרו, "זה היה פול מקרטני".

"אני יודעת".

"הוא אמר לך שלום", הם ציינו בהתפעלות.

"מי זה פול מקרטני", שאל גבי.

סיפרתי לו על החיפושיות, על ההיסטריה וההערצה שהיתה מנת חלקם, על השירים שהכרתי בעל פה.

גבי הסתכל עליי ואמר, "וו'או אמא, כולם מכירים אותך."

איך שחייכתי. בשביל גבי אני אישה מפורסמת. אני זאת שכולם מכירים. בעיני הילד שלו, הוא הפך את היוצרות.

ובכל זאת, הייתה אמת מסוימת בצורת המבט שלו. הוא הצליח למסגר מחדש את הסיטואציה, מהפך חשיבתי מושלם. תמיד יש דרך אחרת לראות כל דבר.

הארגון שהקמנו לזכרו של קובי מחזיק בית הבראה עבור אלמנות או אמהות גיבורות שבעליהן או ילדיהן נרצחו על ידי מחבלים. בחורף שעבר, הצטרפה אלינו פוליטיקאית חשובה לתוכנית של יומיים. היא לא רצתה לקחת חלק של ממש, אלא לבטא בפגישה עמנו את הוקרתה לעבודתנו. הצגתי אותה בפני שירה צ'רנוביל, יועצת למקרי אובדן ומרפאה ע"י מסאז'ים. "אני באמת מעריכה אותך על העבודה הנפלאה שאת עושה", היא אמרה לשירה. "זה בטח מתיש".

שירה ענתה לה: "היה לי קשה לנהוג במונית או לעשות טלמרקטינג כל היום. אבל העבודה הזאת היא זכות. זאת ממש פריבילגיה להיות עם הנשים האלה בצערן - זאת עבודה קדושה."

שירה יכלה לראות משהו שהפוליטיקאית פספסה לחלוטין. היא ראתה את הניסיון שלה מבעד לעדשה שונה לגמרי.

רבים מאיתנו רודפים אחרי תהילה או עושר, ובכל זאת, חיי השגרה שלנו ממתינים בשקט לידינו, מחכים שנשים אליהם לב. על החוף, פול מקרטני - הגבר שפעם שחשבתי שהוא אליל נערץ - היה סתם גבר עם כפכפים.

אבל אני? אני אמא של גבי!