הדברים שכתבתי ושידרתי לאחרונה יצרו גל של פניות אליי בנושא מוגנות ופגיעות. אנסה לנסח בזהירות מסקנות ביניים שלי, אחרי שמיעת כמה עשרות נפגעות, מקרוב.

21 נשים העידו עד עתה שהגינקולוג ד"ר גיא רופא פגע בהן. 21 זה חדר מלא וצפוף, זה חצי אוטובוס. עכשיו תדמיינו שהראשונה שנפגעה, לפני שנים, הייתה מפסיקה את זה. היא הייתה מצילה את עצמה, מצילה נפגעות עתידיות, ועוצרת מוקדם גם אותו, את הפוגע.

התייעצתי עם אנשי טיפול לפני שכתבתי את הדברים. לא מוסרי לתהות למה הנפגעים לא צעקו. זה רק מוסיף לתחושת האשמה של מי שסבלו מספיק, על לא עוול בכפם.

צריך לומר להם חזקו ואמצו על ההתמודדות עד היום, וצריך לחבק ולתמוך גם במי שרוצה לשתוק לנצח. אי־אפשר לדעת איך אנחנו היינו מתנהגים, וברור לגמרי למה הם שותקים: האם יאמינו לי? אולי יאשימו אותי שלא התנגדתי. ואולי הדיווח והחקירה והפרסום יהיו קשים מנשוא. עדיף פשוט להניח לזה ולהמשיך בחיים.

הכל נכון, ואחרי כל זה, צריך לומר: השקט משרת את הפוגעים, הרעש - את הנפגעים. איך אנחנו כחברה משנים את המשוואה, מוחקים את תחושת הבושה של הנפגע ומעבירים אותה אל הצד הפוגע? איך מייצרים אווירה של תמיכה ואמון וביטחון?

אחרי משדר זום שערכתי השבוע עם אילה ברנע מארגון "לתת פה - תוכניות מוגנות לילדים ולנוער", שאליו הצטרפו למעלה מ־12 אלף איש, קיבלנו כבר שלוש פניות של נפגעות שאזרו אומץ ודיברו. התרגשתי לשמוע, ושאלתי אותן מה קרה פתאום. הן אמרו שמילה אחת של ברנע עזרה להן: מבלבל. מצב מבלבל.

"לפעמים את לא יודעת אם זה טוב או רע, את רק מרגישה בלבול", אמרה אחת מהן. "בהתחלה יש סימני שאלה: הוא חצה את הגבול? הוא התכוון? אולי אני מדמיינת? זה מעין פעמון פנימי בבטן, שמצלצל ומצלצל, כל פעם חזק יותר. סוג של כאב בטן שאומר שזה סוד רע. תחושה של בלון שמתנפח בפנים עד שכבר אין לך אוויר, וצריך לפוצץ אותו".

במשל הידוע זורקים צפרדע לסיר מים רותחים. היא מיד תקפוץ החוצה, כדי לא להיכוות. אבל צפרדע שמכניסים אותה למים נעימים ומעלים את הטמפרטורה בהדרגה, לא תשים לב לחום הגבוה. התוקפים יתחילו בדרך כלל כך, במסרים קטנים, כל פעם קצת. ומה אם נעצור אותם כשינסו לעלות מעלה אחת או שתיים, בשלב המבלבל?

זו האחריות שלנו, בכל מקום, להיות יותר מודעים, לחזק כל מי שמספר (ולצד זאת למנוע כמובן תלונות שווא), ללמוד את הנושא לעומק ולייצר שפה אחרת. דמיינו מצב שבו אחות שואלת כל מטופלת שיוצאת מהרופא, ברגישות, אם הכל היה בסדר. דמיינו מצב שבו בכל קהילה ומקום עבודה יש כללים ברורים ומוגדרים, ממש כמו כללי ההלכה בנושא, שברגע שחוצים אותם - ברור שנחצה גבול.

אגב, גם הטיפול עצמו צריך להיות ענייני. הפרטים שמציפים אותנו הופכים גם הם לסוג של הטרדה, שלא לדבר על הנפגעים, שאותם כל זה מערער במיוחד. סטודנטית צעירה שנכנסת לחדרו של רופא ותיק צריכה לדעת שמרגע שמשהו קרה - היא החזקה והוא החלש, היא הגיבורה והוא השפל, המערכת כולה תתגייס לטובתה ולא לטובתו. ואם זה יהיה ברור גם לרופא, כנראה גם הוא יחשוב פעמיים.

***

קשה לבחור שיר אהוב אחד מבין מאות שיריו של המשורר יורם טהרלב, שנפטר ביום חמישי שעבר בגיל 83. "על כפיו יביא", "רק תפילה אשא", "גבעת התחמושת", "עוד לא תמו כל פלאייך" ועוד ועוד פיסות של זהות ושל משמעות.

אבל יש שיר שלו שתמיד מרגש אותי, גם בהאזנה בפעם המי יודע כמה, ונקרא "צל ומי באר". יורם היה ילד בן שבע בקיבוץ יגור כשראה פתאום המוני מעפילים עייפים מגיעים ברגל אל הקיבוץ. השנה הייתה 1945 והפליטים האלה, כולם ניצולי שואה, הגיעו באונייה מאירופה וברחו מהבריטים. בני הקיבוץ מיהרו לפעול: הם הכניסו אותם הביתה, החביאו אותם ברחבי הקיבוץ, נתנו להם בגדים משלהם, ולבריטים לא היה שום סיכוי לתפוס אותם. העולים החדשים, ניצולי השואה, נטמעו תוך דקות בין היהודים הצברים. האירוע הזה נחקק בליבו של הילד יורם, וארבעים שנה אחר כך הוא כתב את השיר:

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם, מי שעייף ימצא פה צל ומי באר, מי שסוכתו נופלת, חרש יכנס בדלת, ותמיד יוכל להישאר."

בסיפור הזה, ובשיר הזה, יש הכול: סולידריות יהודית, היחלצות למען אחים ואחיות שאתה לא מכיר בגלל מכנה משותף עמוק וקיומי, חינוך ילדים משמעותי דרך עשייה וחוויה ולא רק דרך דיבורים, והכנסת אורחים שהיא בעצם הכנסת אחים, כפי שמסתיים השיר: "מי שבא לפה – אחינו, מי שבא – יסב איתנו, והשער שוב לא ייסגר."

וזה רק שיר אחד. תודה, יורם.

מתוך הטור בידיעות אחרונות ודף https://www.facebook.com/SivanRahavNews