שלושה ספרים חדשים נחתו על השולחן שלי, ושלושתם נראו לי השבוע אקטואליים יותר מכל הפושים. הם לא עוסקים ב"סערה" החדשותית היומית, אלא באיך היא מתנהלת. לא במשבר הפוליטי, אלא במה בכלל מניע את הפוליטיקה כיום, ולא רק אותה.

"מנותקים – מה קורה כשמאה בני נוער מתעוררים בבוקר ללא הסמארטפון שלהם?", הוא ספר חדש שכתבו חננאל רוזנברג ומנחם בלונדהיים. השניים ניתקו מאה תיכוניסטים ישראלים מהמכשיר שהפך למעצב הגדול של זהותם, וביקשו מהם לכתוב יומן, במשך שבוע. התוצאה מרתקת: הצעירים חשו תנועת מטוטלת בין אושר לדכדוך, בין תסכול להארה, בין לחץ לשחרור. לא יכולים איתו, ולא יכולים בלעדיו. הם חלמו עליו בלילות וחשו כאבי פנטום בהיעדרו, אבל כתבו על רוגע ושקט שלא חשו מעולם, על שיחות משמעותיות שניהלו לראשונה, על ריכוז בלימודים, על ניצול הזמן, על פעילויות ספורט וחברה. ממש כאילו חושים חדשים התגלו בהם.

מה שחשוב הוא כמובן לא השבוע של הניסוי, אלא השבוע שאחריו, וזה שאחריו. הכותבים מסיקים ששבוע כזה נטע בתיכוניסטים תחושת מסוגלות טובה. רבים מהם אמרו שינסו לאמץ מעתה הרגלים אחרים ולאזן את השימוש.

אבל הספר "מהפכת הקשב: העידן הדיגיטלי – השבר והתיקון" של מיכה גודמן מבהיר שלא יהיה לצעירים האלה קל לשנות את היחס למכשיר. הוא כבר מזמן שולט בהם, במקום שהם ישלטו בו. גודמן טוען שיותר מהיחסים בין חילונים לדתיים, יותר מהיחסים בין ימנים לשמאלנים ואפילו יותר מהיחסים בין ישראלים לפלסטינים, היחסים בינינו לבין הכלים הדיגיטליים שבידינו הם המאתגרים ביותר כרגע. אותה טכנולוגיה, שבעבר עזרה לאדם והקלה עליו, היא היום המשעבדת הגדולה שלו. זה משפיע עלינו ברמה האישית (משבר פסיכולוגי, עם זינוק בנתוני הדיכאון והחרדה) וברמה הלאומית (משבר פוליטי־חברתי במדינות רבות, בגלל התגברות האיבה והקיטוב ברשתות).

גודמן טוען שמאז פרוץ המהפכה הדיגיטלית נוצר בעולם גירעון חדש: גירעון ברמת הקשב של בני האדם. טובי המתכנתים עובדים על כך שלא נהיה נוכחים בארוחת הערב עם הילדים, או לא מרוכזים בדייט. כוחות גדולים מאיתנו משקיעים אינספור משאבים כדי שנהיה יותר זמינים, אבל פחות קשובים. שכל הידע של העולם יהיה בכף ידנו, אבל לא נצליח להתרכז בו כלל. שנוכל ליצור קשר עם כל האנשים בתבל, אבל לא נצליח להיקשר אליהם באמת.

לדבריו, אנחנו הדור שנגזר עליו להיות הראשון בניסוי העולמי הזה. לכן כדאי שנוציא את הראש מכל ה"דרמות" שהרשתות מאביסות אותנו בהן, ונשים לב לדרמה הגדולה מכל: הקרב על השפיות שלנו.

בשני הספרים שמתארים את המצוקה שהאנושות נקלעה אליה, השבת לא מוזכרת. הספר השלישי בערימה כמו עונה להם. "זמן שבת – השבת של המועמד לתפקיד סגן נשיא ארצות־הברית", מאת הסנטור ג'ו ליברמן.

בקרע הנוכחי בין רפובליקנים לדמוקרטים, מדהים להיזכר שלפני זמן לא רב, ג'ו ליברמן, היהודי הדתי והשמרן למדי, היה המועמד של הדמוקרטים לתפקיד סגן הנשיא. הספר שלו הוא שיר אהבה לשבת. היהודי הבכיר ביותר בפוליטיקה האמריקאית אי פעם, מזכיר לקוראים יהודים־אמריקאים שהם לא צריכים לוותר על מורשתם כדי להגיע הכי רחוק שאפשר. להפך. ליברמן מתאר באופן מרתק את הקמפיין לנשיאות, שהיה עוצר בכל פעם מחדש ביום השביעי, ואז ממשיך במלוא המרץ. לדבריו שמירת השבת שלו רק הגבירה את ההערכה כלפיו כאדם בעל עקרונות. לקורא הישראלי, ליברמן מזכיר איזו מתנה עצומה קיבלנו, ואיך צביון שבתי יכול להיות האור של המדינה היהודית לעולם.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".